סיפור בהמשכים

השמיים קודרים, הם אפורים גועשים כמו ים סוער והבלחי ברקים מאירים רגעית את החשכה. הסערה שמתחוללת בתוכי גדולה פי מאה. 

יש הפסקת חשמל לאורך כל השדרה. זה לא יתוקן עד מחר אבל אין בי כוח לגשת ולהדליק נרות. מתחשק לי לזרוק חפצים על הרצפה, לצעוק ולבכות בו זמנית ולשחרר כל רסן מעליי. 

ההודעה עוד מרחפת באוויר ומתחשק לי לנופף בידי עד שתיעלם. אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי. 

במקום זה אני מביטה בה. 

גאיה פרובנס, אנו מודיעים לך בצער רב כי לא התקבלת לתוכנית ״היבריס״.

ראי בכך כבוד גדול שהצלחת להגיע עד הלום.

אנו מודים לך על תרומתך לחברה. אנא שאי ברכה.

החותמת הדיגיטלית של בניין העירייה מתנוססת בגדול בראש ההודעה ולצידה החותמת של פרויקט היבריס. למקרה שהחלטתי לערער על אמינותה. אני שונאת את השם הבדוי שמתנוסס מולי, לועג לי, את הדירה הרעועה ואת הסלקטיביות המוקפדת וארורה שבה הם ממיינים אנשים לפרויקט...

במקום לעשות את כל הדברים שבהם אני חושקת, אני מהדקת את לסתותיי זו לזו ומצטלבת- בדיוק כמו שנהגתי לעשות פעם. 

״אלוהים.״ אני ממלמלת והתפילה לא מגיעה ממעמקי ליבי. ״תוביל אותי אל ייעודי, תן לי כוח להתרחק מהחושך. התועלת בחיים הם החיים עצמם.״ 

אני ממשיכה למלמל תפילה עוד דקה ארוכה. אני מוצאת בה נחמה מסוימת, כאילו עדיין לא איבדתי לגמרי את צלם האנוש שלי. זה פשוט מרגיש טוב כשיש אל מי לפנות. 

האומנם יצאנו מהמוסד, שהוא בית יתומים בחסות המנזר הקתולי, אבל המוסד טבוע בי עמוק וחזק, ואי אפשר להוציא אותו ממני. 

אני מסיימת בהצטלבות ומחליקה יד אל תוך הכיס הפנימי של המעיל, שזרוק רפוי לצדי. קרירות קופסת המתכת מרעידה אותי מעט, אבל בעצם אולי זה מזג האוויר הסגרירי. ההסקה פועלת מאחר והיא מונעת בגנרטור נפרד, אבל היא מורגשת רק בקושי. 

אני מחליקה אל תוך פי גלולה אחת. להיטהרות, לבהירות וצלילות הנפש, לבריאות שלי. 

ההודעה כובה ובמסוף דולקת נורה אדומה, עליי להחזיר אותו לשימוש חוזר. יש מתקני איסוף בכל רחוב ובנקודות מרכזיות, משם שולחים אותם למפעלי אתחול בנמל. 

נדמה שהכול נכנס אל תוך מחזוריות כזאת. שחזור, מחזור ושימוש חוזר, אני לא יודעת מה התחושה של ללבוש בגד בפעם הראשונה. ההרגשה חייבת להיות טובה, מספקת.

 אני מנסה לא לחשוב על כך אבל הבדידות בולעת אותי. סקרלט לא נראית באופק, ככל הנראה בילתה את הלילה בחוץ. הרי היא לא טורחת ליידע אותי במעשיה ולאחרונה אני מרגישה כאילו הפכנו זרות. 

אני בועטת מעל רגליי את מגפי העור השחוקות ומשילה את שכבות הבגדים באיטיות. 

הבית לא מרוהט היטב אבל הוא מספק בהחלט. יש כוננית בצד החדר המרכזי, ליד הדלת, ושולחן עץ במרכזו. שני החדרים האחרים שייכים לי ולסקרלט. 

סקרלט המשפחה היחידה שלי, היא הצילה אותי. היא פזיזה ויהירה כמו ציפור דרור ויפה כמו השמש, עם שערה הכתום זהוב. 

אני ומביטה בריחוק על שריטה באחת מרגלי השולחן. מתחת לשכבת הווקס העשירה מסתתרת שכבה בצבע לבן חיוור. היא דומה לצבע הסיד המתפורר בקדמת הבניין, גם הוא הרוס. אנחנו ועוד שלושת המשפחות מהקומה הרביעית היחידים שגרים בו. 

הרוח שורקת בחוץ ושירתה כשירת המתים ואני נזכרת בעבר הלא רחוק.

״בואי ונבקש מחילה.״ אני אומרת לסקרלט. 

היא יושבת על האדמה הקשה ובוכה בשקט, פניה מוסתרים בין ברכיה כדי שלא אראה את הדמעות העגולות זולגות להן. 

״גברת פייר תסלח לך אם רק תודי שחטאת.״ אני ממשיכה לנסות ולעודד אותה, אבל סקרלט מתעלמת מניסיונותיי. 

זו כבר שעת דמדומים, השמיים נצבעים בצבעי ורוד, כתום וכחול, כמו הזכוכיות הצבעוניות בכנסיה. ואני מרותקת.

האוויר חם, כמו נשימות על עורי. אף על פי שאנחנו בסך הכול בחצר האחורית של המוסד יבואו לחפש אותנו, והעונש יהיה נורא. אני יודעת את זה מפני שאני גרה במוסד כל חיי אבל סקרלט זה עתה הגיעה והיא לא מכירה את החוקים טוב כמוני. 

היא חושבת שההורים שלה יבואו לקחת אותה, לכן היא בוכה. אבל אף אחד לא יבוא, הציפייה תהרוס אותה הרבה יותר מהעונשים. 

״תלכי כבר.״ היא מסננת לעברי בשקט. 

אני מעמידה פנים שאינני שומעת. אולי נעים לי להיות לבד, בלי עניה הביקורתיות של גברת פייר והערותיה הבלתי פוסקות על החצאיות הקצרות, הרגלי הנימוס וההליכה שלי וזמני התפילה. תמיד יש לה מילה רעה לומר לי.

אף על פי זאת אני יודעת שהיא לעולם לא תפגע בי. היא לעולם לא תפקיר אותי. 

״עדיף לך לשכוח.״ אני משפילה את עניי אל סקרלט. כעת היא מרימה אליי מבט מרוגז. ״אף אחד לא יבוא לקחת אותך, אין לך אבא ואין לך אמא. מרגע שהגעת לפה את תחת חסותה של גברת פייר ואלוהים. ככה זה.״ אין בכוונתי לפגוע בה אבל היא נראית אומללה. 

״יש לי אמא ויש לי אבא.״ היא אומרת וקולה רועד בסערת רגשות. ״הם לא יעזבו אותי כאן במקום הרע הזה עם האישה הנוראית הזאת. הם יבואו לקח אותי ואני אחכה להם!״

״אין אף אחד!״ אני אומרת. אני רוצה לצעוק עליה שתתעשת אבל לא עושה זאת מחשש שאפגע בה.

 ״אני לא יתומה כמוך.״ היא מסננת בכעס ואני המומה מהאופן שבו היא מתארת אותי. ואז מבין השחים יוצא יאן. הוא מצביע עלינו וצועק והדבר הבא שאני זוכרת הוא שגברת פייר גוררת אותנו במעלה המדרגות אל משרדה. 

הכול מתעמעם אחרי המשפט שאומרת סקרלט. 

אנחנו ננזפות ארוכות על ידי גברת פייר הזועמת, נראה שהדאגה העבירה אותה על דעתה. אולם העונש על סקרלט קל יותר משלי. בזמן שהיא שולחת אותי אל החדר בחרפה אני שומעת את הטון הקשה שלה מתרכך כמעה כשהיא מדברת אל ליבה של סקרלט. 

נראה שמאותו היום היא הפכה לחביבה עליה ביותר. 

גברת פייר תמיד דיברה אליה בקול נעים ומפייס ואילו באחרים היא הייתה נוהגת באהבה קשוחה. הגאווה בענייה כשהייתה מביטה בסקרלט הייתה צורבת, לא רק עבורי. גם שאר ילדי המוסד החלו להרגיש מקופחים, אבל סקרלט התעלמה מהכול- מהאהבה העיוורת שהרעיפה עלייה גברת פייר ומהקנאה הרוחשת שרכשו לה כולם.

בכל יום מקצים לנו שעות  לימודים מסודרות בהן אנחנו לומדים על נאמנות האומה, טיהור ולימודי דת מעמיקים. יש לנו גם שעות בהם אנחנו מתפללים ומתוודים על החטאים. 

באחת בינואר, בוקר השנה החדשה, שהיא השנה האחת עשרה מאז נגמרה המלחמה נכנסת לכיתת הלימוד גברת פייר. היא מודיעה חגיגית שנלך למיסה  בכנסייה לכבוד השנה החדשה ומארגנת את כולנו בזריזות ליציאה.  

אף אחד לא מתמהמה כשאנחנו הולכים אחריה. הרחוב קר ואני מרגישה את הצינה מלטפת אותי, כמו נשיקת מוות מתוקה. אדים של כפור נפלטים ממני כשאני נושפת וזרזיף של מי ביוב חוצה את הכביש הבקוע. מסביב מקיפים אותנו שורה של בניינים תלת קומתיים הרוסים למחצה. 

אנחנו שמונה ילדים לערך בגילאי אחד עשר פחות או יותר והמראה של הקבוצה שלנו כמעט חריג. אני רואה את זה במבטי האנשים ונרעדת. 

יצאתי מהמוסד רק פעם אחת בכל חיי. נתקלנו ברציף הרכבת באוכף חוק דרגה ג׳ והוא התעקש בתוקף על המסמכים המזהים הדרושים. אינני יודעת האם גברת פייר הסתבכה בגללי או לא, הדבר היחידי שאני יודעת הוא שמאז נקבע כי היציאה מחוץ לכותלי המוסד היא בגדר איסור מוחלט. 

אני יושבת בספסל השלישי מימין מבין שורת הספסלים בכנסיה ואוחזת חזק בקצהו. המזמורים והתפילות חולפים כהרף עין והקול של האב קליין מתרה ומטיף על מוסר, מהדהד בין ארבע קירות.

כולם מרותקים בענייהם אל הבמה, שם הוא עומד ברוב כבוד ושולח מבט חודר אל כל אחד ואחד מהנמצאים באולם.

 יש לו פנים חרושי קמטים עדינים, כמו חרסינה עתיקת ימים ועניים חמורות וטובות יחדיו. ״אנשים טובים, תנו לאמונה שלכם לזרוח.״ קולו רך ומשרה רוגע ואני מצטלבת, אני מדמיינת שאילו יכולתי לשמוע את קולו של אלוהים הוא היה נשמע בדיוק כמו האב קליין. תקיף ועדין. מלא ניגודים שמסתדרים יחדיו לתמונה שלמה. 

הכנסייה גדולה ורחבה, יפה כשם שהיא צנועה, בעיצוב גותי עתיק שהוא שריד אחרי המלחמה הגדולה. הזכוכיות הצבעוניות על הקיר הדרומי שלה מנופצות אבל אם מסתכלים היטב ניתן לראות רגלי אדם משתלשלים מתחת לחלק החסר. 

זה יפייפה בעניי. 

אני לא מעזה להזיז את רגליי, שנרדמו  עקב הישיבה הממושכת. גברת פייר יושבת לידי והיא מוקסמת מדברי החכמה עד שהפרעה מצדי תהיה בלתי נסלחת. 

שערה החולי הדוק בפקעת מוקפדת על עורפה, שם מתחיל צווארון הלבן שעוטף את צווארה הארוך. 

אנחנו שורה של ילדים ממושמעים, היא דאגה לכך בכל מאודה, לכן כשהאב קליין מרים את ידיו אנחנו דרוכים ומחכים להוראותיו. 

״אנשים טובים, אני מקווה שלמדם את המסר. זכרו שהתועלת בחיים הם החיים עצמם.״ קולו רך ומשרה רוגע.

״הגיעה השעה להיטהר.״ גברת פייר לוחשת ומביטה בנו. החל ממני שיושבת לידה ועד סוף השורה, שם יושב יאן.

ללא עוררין על דבריה כולם מוצאים את קופסת המתכת הקטנה מכיסיהם הפנימיים. חל איסור מוחלט להסתובב בלעדיה ובכלל, מי ירצה להפר את הוראות הממשלה.

אני מושיטה את ידי מתחת לחולצה ובעתה מציפה אותי כשהבד הקרוע הוא הדבר היחידי שאני מרגישה. 

הכיס נקרע. 

כולם מוציאים את הגלולה הלבנה מקופסאות המתכת הקטנות ובולעים אותם. כולם חוץ ממני.

מבטה מדלג על השורה שלנו, לא מפספס אף לא אחד- אני מבוהלת מהמחשבה שתראה בעניי את הפחד, שתגלה שאיבדתי את הקופסא שלי ובה גלולות הטיהור. 

הפעמון מצלצל בעוז ואנשים קמים ממקומותיהם. הם מצטלבים ופונים לדרכם, חלקם מתקרבים אל האב קליין ביראת כבוד. 

רק אני לא יודעת מה לעשות, נדמה שאלו הרגעים המפחידים ביותר בחיי. אני כמעט יכולה לשמוע את נזיפותיה של גברת פייר, את הגנות בקולה ואת העונש המחריד שתטיל עליי. 

מרפק נתקע בצלעותיי. יד קטנה מגששת אחר הכיס הפנימי שלי ואני מרגישה את קרירות האצבעות על עורי. 

כשמבטי צד אחר הידיים הזרות קולה של גברת פייר קורא לי, נעים ומזהיר. ״הלן, האם היטהרת?״

קול פעמון הכנסייה עדיין באוזני. ״מיד גברת פייר.״ אני ממלמלת.

 אני מגששת אחר הכיס הפנימי שלי ומרגישה את עיני הילדים האחרים נעוצים בי, בוחנים את מעשיי. למעשה אני לא מצפה למצוא דבר, רק להרוויח זמן, אבל יש משהו בכיסי, קטן מאוד. גלולה. 

אני מוציאה אותה לעיני כולם ובולעת אותה. 

לכאורה אין שום דבר חריג בכך. נראה כאילו אף אחד מהנוכחים לא שם לב לחשש הנוראי ולפעימות הלב הרועמות שלי. אפילו גברת פייר נראית מרוצה. היא קמה ממקומה ומורה לנו ללכת אחריה בשורה.  

 אולם סקרלט- שיושבת משמאלי, מחייכת בגנבה. אבל רק אני רואה את זה. 

עם בוא הערב אני מוטרפת ממחשבות. הם נודדים אל זיכרונות שלא רציתי לזכור ומייסרים אותי, כמו עינוי מתמשך. 

הצללים בחדרי נראים כמו מפלצות. הם זזים על הקירות בעצלות ומביטים בי מתוך העלטה.

 לא משנה כמה אני נאבקת אינני מסוגלת להחזיר מבט לשדים שלי. אני פשוט מתקפלת אל תוך עצמי ואוחזת חזק בסמיכה, כאילו היא תציל אותי. 

הדלת נפתחת בבום קולני. 

צעדים מתקדמים לאורך המסדרון, רעשים של גופים נחבטים וקול של אגרטל מתנפץ נשמעים קרוב אליי.  

אני צריכה לקום ולהגן על עצמי למקרה שמדובר בפורצים, אבל אינני מזיזה אצבע. אני נשארת קפואה, שוכבת כמו גופה כשהמיטה סביבי הפוכה והשמיכות מסתבכות סביב רגליי היחפות. 

דלת החדר נפתחת בדחיפה ומכה את הקיר הערום. סקרלט מועדת פנימה. היא כושלת אל המיטה, שערה הבוער לח ואסוף, קצוות ממנו מלטפות את פניה ברישול. בגדיה הקצרים מעבירים בי צמרמורת וגופי עדיין מתוח שעה שהיא מטילה את עצמה לצדי ברפיון אברים. 

היא שיכורה.

אני קולטת שהייתי מוכנה לכל תרחיש גרוע מזה; אולם עדיין האכזבה פושטת בי. אני מתנהגת כמו עלובת נפש. 

סקרלט פולטת אנחה עייפה ואני מכסה את גופה בסמיכה. נשימותיה יציבות מעידות שנרדמה ואני מבחינה בחבורה מכוערת וכהה במעלה זרועה.   

״איפה היית סקרלט?״ אני לוחשת ומעבירה אצבע על העור החבול שלה. אני לא מצפה לתשובתה.

 אני נשכבת ומנסה להירדם בעודי יודעת שגם אם הייתה ערה היא הייתה מתעלמת כליל משאלתי, שעוד מהדהדת בראשי כמו קול רעם- חזק וברור. 

היא מתווספת לאוסף של מחשבות ותהיות שמסובבות את ראשי ולא מניחות לי להירדם עד עלות השחר.