Portals of My Mind

          לא ייאמן כמה הלהקה הזו השפיעה עליי מאז שגיליתי אותה לפני כשנה וחצי... אז בצדק שמה מבצבץ לו באייקון שלי (האייקון הקודם היה הלוגו של דרים ת'יאטר), ובצדק את שם הבלוג שיניתי ל-"Portals of My Mind" בהשראת השיר "The Mind's Eye" מהאלבום הנהדר שלהם "Visions". כל זה משבוע שעבר, כשהחלטתי לעשות שינוי די קוטבי בחזות הבלוג. את העיצוב האפל והדיכאוני החלפתי לעיצוב מעודד ומלא תקווה. נראה לי שהשינוי הזה גם מושך יותר קוראים מסיבה מסוימת. האמת היא שגם שתי תמונות הכותרת הקודמות הן מה-Artwork הפסיכדלי המדהים של "Visions". טוב, אפשר לומר שמאז שפתחתי את הבלוג חפרתי על הייקן בכל כך הרבה פוסטים וצירפתי לא מעט שירים שלהם לפוסטים שלי. עכשיו קעקעתי אותם באופן סופי על הבלוג, כשם שהם מקועקעים על ליבי.

          מצאתי גם ששם הבלוג מאוד מתאים לתוכנו. הבלוג הוא מעין שער או חלון לנפש החושבת והוגת הדעות והרעיונות שלי. לא קשה למצוא כאן את נבכי ההתפלספויות הבלתי נגמרות שלי. אני למען האמת ממעט לכתוב כאן על "מאחורי הקלעים" של מילותיי, על אף שיש לי המון מה לומר לגבי זה. בסופו של דבר הכל מסתכם בחוויות מסוגים שונים, דימיון פורה ורעיונות מחשבתיים ויצירתיים. כל מי שיצא לו להכיר אותי באמת באופן אישי כבר יודע דבר לגבי מה שמסתתר מאחורי מילותיי. הייתי רוצה לכתוב כאן את התיאוריות שלי באופן מסודר, עיוני ולא יצירתי, אבל אני עדיין לא מוכן לכך... הממ, איך לומר... מבחינה ספרותית? אבל אני מניח שכאשר אהיה מוכן לכך מבחינה ספרותית, אני כבר אעדיף לכתוב ספרים. (;

          אני אוהב להגדיר את הבלוג שלי כ"פרוגרסיב בלוג", לאור העובדה שאני פרוגר עילאי ומתנשא שבכל אפשרות מפרסם בו יצירות פרוג מהוללות מכל הסוגים האפשריים, וגם לאור העובדה שהבלוג מלווה אותי בתקופה של תמורות ומהפכות בחיי. גם אפשר לראות שבין כל פוסט לפוסט יש איזשהו שינוי אווירה שלא כל כך ניתן לצפות אותו מראש. אין פה איזושהי אחידות תבניתית, ותמיד יש לי שאיפה לחדש, וגם זה מין מאפיין פרוגרסיבי של הבלוג. חוץ מזה, יותר ממחצית הפוסטים הם אומנותיים ויצירתיים באופן מובהק. בקיצור - זה בלוג פרוגרסיבי של אדם פרוגרסיבי.

          מי שמכיר אותי יודע שאני אדם נורא סקרן שאוהב ללמוד ושואף לדעת כביכול כל דבר אפשרי. בסופו של דבר גם אנשי אשכולות לא יכולים להרחיב ידיעתם באופן אינסופי, אז השאיפה שלי היא לפחות להתמקד בנושא אחד ספציפי בזמן שכל שאר הנושאים עדיין נשארים סביבי, על אף שהפוקוס הוא לא עליהם. אז אני רוצה להיות חוקר בתחום הבינה המלאכותית ובתת-תחום היצירתיות המלאכותית, אבל אין זה אומר שאזנח את הפילוסופיה, את הכתיבה, את המוזיקה, את הפיזיקה וכו'. כדי לחולל שינויים ולהגיע להישגים אני מאמין שעליי להתמקד בתחום בו אני מרגיש שאני הכי יכול להיות פורה. אז יש מצב שבסופו של דבר אמצא את עצמי באקדמיה, חוקר ואולי גם מרצה, אבל גם פילוסוף שמחבר מסות, סופר מד"ב ואולי מוזיקאי חובבן.

          אבל לאט לאט. קודם כל אפרסם את המאמר האקדמי הראשון שלי באיזה כתב עת מדעי. אחרי הכל יש דרך ארוכה, ועליי ללכת בה בצעדים קטנים ומחושבים. תמיד טוב שיש שאיפות וחלומות, אז אני שואף ומקווה להיות דאגלס הופשטטר הבא. בדיוק כמוני הוא עוסק במיליון ואחד תחומים שונים ומגוונים, והספר שלו "גדל, אשר, באך" פשוט מענג את המוח שלי כמו זיון שכל מושלם (וזו מטאפורה חיובית במקרה הזה). אולי עוד ייצא לי לפגוש את הגאון הזה. הוא המודל לחיקוי שלי. בתקופתנו היום, שלא כמו פעם, להיות איש אשכולות זה לא כל כך נדיר, אבל עדיין מיוחד. אגב, לאחרונה הכרתי אנשים שיש להם מוח הרבה יותר חריף ומשוגע משלי מבחינת "אישיות אשכולית" שכזו (גאד, לפעמים השנינות וההומור הלשוניים שלי מפתיעים אותי).

          הקטע "שיתוק שינה" שפרסמתי לאחרונה מתייחס לשיתוק שינה שחוויתי לפני כשנתיים ולהגיגים שעלו בי בעקבותיו. החוויה הזו היא החוויה הפסיכדלית המוחשית ביותר שחוויתי בחיי והדבר הכי קרוב לטריפ שחוויתי בחיי. זו הייתה חוויה עמוקה ומדהימה שפשוט באה לה ככה באופן כל כך בלתי מוסבר, כמו השינה עצמה, כמו הקטע הזה שאתה נרדם ומתעורר בלי שאתה באמת יודע מה עבר על המוח שלך בזמן שהיית ישן, או מת באופן זמני. אולי למעשה ביקרת ביקום מקביל? אולי היית אדם אחר ואינך יודע זאת באופן אפיסטמולוגי? אולי החלומות הם המציאות המתרחשת ביקום מקביל?

          כמה אפשר לכתוב ולדבר על השינה ועל מצבי תודעה אלטרנטיביים כמו היפנוזה, על כמה שהם חמקמקים וכמה שהם כל כך (עדיין, למרות כל המחקרים) בלתי מוסברים. אז יש הרבה יצירות מד"ב שעוסקות בנושא השינה והמצבים הללו, בין אם הסרט "Inception" של כריסטופר נולאן או הסיפור הקצר "I Hope I Shall Arrive Soon" של פיליפ ק. דיק ובין אם היצירות המוזיקליות "Scenes from a Memory" של דרים ת'יאטר, "Visions" של הייקן וטרילוגיית "Reality Dream" של ריברסייד. המד"ב על פניו השונות תמיד בא להציל ולהשלים את הפערים בידע המדעי.

          מיס ג' טוענת שאנשים שאוהבים מד"ב יהיו פתוחים הרבה יותר לקבל שינויים בלתי צפויים כמו מכונות שמפתחות תודעה או אירועים מאוד משמעותיים והזויים כמו מפגש עם חיים מכוכב אחר או התעוררות למציאות אלטרנטיבית. אז אולי לכן כל כך נהניתי מהחוויה הזו, שנמשכה כמה שניות אבל הרגישה כמו שעתיים, שבמהלכה הזיתי ושהיתי במימד שבין חלום למציאות בלי כל יכולת להזיז איבר מגופי, בניגוד מוחלט לפחד שלי מאובדן שליטה, כשאנשים אחרים ללא פחדים כאלו ואחרים נכנסו ללחץ תהומי מהדבר הנפלא הזה והיו בטוחים שחייזרים חטפו אותם.

          ויקיפדיה: "כמעט כל אדם חווה את תופעת שיתוק השינה לפחות פעם אחת בחייו. כל אלו הן הזיות שנגרמות כתוצאה מההתנגשות בין החלום למציאות ואין לדאוג לגביהם. מדובר בתופעה שאינה מסוכנת. ההזיות אינן נעימות, אך יכולת הבנה והכרה של החוויה, מאפשר להפוך את החוויה הזו למיוחדת או אף מהנה. ההזיות הללו, יכולות להיות נתונות לשליטה של האדם החולם וקיימת היכולת לעתים לכוון את החלום, שנותן תחושה מציאותית, לפי רצונותיו של החולם. במצב בו יחליט האדם לא להילחץ ולהפוך את החוויה הנוראית הזו לחוויה מהנה הוא יוכל להגיע למצב של חלום צלול, אשר בו למעשה הוא ישלוט בחלום ויחליט על מה לחלום במדויק". אז כדאי שתהיו מודעים לעניין, ואל תילחצו אם זה קורה לכם. אני מת לחוות את זה שוב. מה הסיכוי שזה יקרה לי שוב???

          היה ממש מגניב ביום ההולדת שלי, ואני ממש שמח שהקפתי את עצמי ככה בחברים טובים מחדש, ושכולם באו לשמוח בשמחתי. זה ממש לא מובן מאליו. מאז היסודי לא היו לי חברים בצורה כזו. מאז היסודי בכלל לא ארגנתי לעצמי באמת איזה "אירוע" יום הולדת. ממש בניתי את עצמי מבחינה חברתית לגמרי מחדש. למען האמת התהליך הזה החל מהרגע בו התגייסתי. עברתי כל כך הרבה שינויים בזמן כה קצר.

          כל האירועים הבאים התרחשו החל מחודש אוגוסט 2012 (חודש שמהווה את נקודת המפנה בעיניי): הפעם הראשונה שרקדתי בביטחון באיזו מסיבה (כן, זה משמעותי בעיניי), הפרידה מהחברה לשעבר, מסיבת הטבע הראשונה, היציאה בשאלה (מפתיע?) ואובדן האמונה באלוהות (כיום אני אתאיסט אגנוסטי), השחרור מצה"ל, עבודה ראשונה בהייטק, התגברות על חרדת הנהיגה, פעם ראשונה בחו"ל (געגועיי למאליה!), תחילת הלימודים לתואר בוגר, וכל אלה הם רק קצה הקרחון. כמה שצה"ל תרם לביטחון העצמי שלי והציל את חיי החברתיים... אין לי מושג איפה הייתי ללא הקווסט הזה. ויש עוד קווסטים נוספים שמחכים בהמשך. אחרי הכל, החיים הם מעין משחק MMORPG אחד גדול.

          ביום ההולדת שלי חרגתי ממנהגי ושתיתי משהו שהוא לא מים - מיץ עגבניות. הייתה לי ממש מוזה לעשות משהו מטורף, וכן - זה מטורף. מיץ עגבניות זה דבר נוראי. זה פאקינג בטעם של קטשופ שמהלו אותו במים. לא מומלץ! יש לי כאן עדים מרחבי הבלוגוס (הלחם של בלוג וגלובוס) שנכחו במעמד המכובד. יצא לי גם לשדך בין ידידה שלי לחבר שלי ששניהם היו במפגש יום ההולדת, והאמת היא שהולך להם לא רע. (;

          סימן שאני מכור למוזיקה אנושות: שבוע וחצי ללא הנגן הרגישו לי כמו נצח ודיכאו אותי בטירוף. סוף סוף הוא חזר מתיקון!!! לא סתם ניטשה אמר: "Without music, life would be a mistake". ברגעים אלו ממש אני מאזין ל-"The Snow Goose" של Camel. (= זוהי ללא ספק אחת היצירות האינסטרומנטליות המדהימות והמרגשות ביותר בתולדות הרוק המתקדם.

          פאק, האובך השרבי הזה הוא מזג האוויר הגרוע ביותר שקיים לדעתי. אי אפשר לנשום, אין שמיים כחולים וגם אין שמיים מעוננים. הדבר היחיד שמגניב בזה הוא שהכל נראה כמו מציאות שלקוחה מאיזה ספר או סרט מז'אנר הסייברפאנק, במיוחד בערב ובלילה, שבשעות הללו יש מין אווירה של סרט אפל. כמעט כל שנה יש אובך כזה באביב, אבל לא כל כך מוקדם (החורף אפילו לא הסתיים!) ולא במשך כמה ימים, וממש לא באינטנסיביות הזו. בד"כ יש גם מבול ושיטפון של בוץ כשזה נגמר, אז צפויה לנו הצפה של גועל בקרוב. מכוני שטיפת המכוניות הולכים לחגוג.

          איזה חורף נוראי היה לנו... אני באמת כבר איבדתי תקווה שהחורף הזה עדיין איתנו. לא זכור לי ינואר שאפשר ללכת בו עם בגדים קצרים בשעות הקטנות של הלילה ופברואר שכולו אביב. רק בדצמבר היה גל קור שהגיח משום מקום בלי שום הכנה מוקדמת והתקררות הדרגתית. בישראל החורף מאופיין גם בגשם, וגשם כמעט ולא היה בכלל העונה. יותר מזה - ב-80% מימי החורף הזה כמעט ולא ראיתי עננים בשמיים (ואני אחד שמרבה להסתכל!). לא ענני גשם - עננים בכלל! זה מטורף!!! היו ימים שאפילו לא היה ענן אחד ברדיוס של 5,000 ק"מ מישראל (ותצלומי לווין הוכיחו זאת לפי דבריו של המבורגר)! עכשיו הולכים להגדיר את העונה הזו כבצורת ולהעלות את מחיר המים, על אף שיותר ממחצית ממי השתייה שמסופקים לאזרחי ישראל מקורם בכלל בהתפלה.

          והרי הוכחה לכך שלאנשים בת"א אין ראש (תרתי משמע):

[התמונה באדיבות שחר. הפשע תועד ברחוב קינג ג'ורג' בלילה שבין חמישי לשישי.]

זה לא נראה כמו תצוגת תחפושות, אלא יותר כמו תצוגת סאדיזם חולני. xD

          Have an awesome week, mother fuckers!