התמכרתי לכתביו של פיליפ הגאון. אין פלא שהוא אחת ההשראות הכי גדולות שלי. עכשיו אני קורא את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?". סייברפאנק זה אחלה, בעיקר כשהמוח שלך נכנס ישר לתוך זה. זה סם כל כך חזק. אסקפיזם שכזה. בספרים של פיליפ, הדיאלוגים בין הדמויות מתארים לא מעט פעמים דיאלוגים פילוסופיים פנימיים של פיליפ. אני נורא אוהב את הדרך שבה הוא מעביר את הסוגיות הללו. אני נורא אוהב את הקטע הזה שתוך כדי הקריאה אתה לא יכול שלא לעצור ולחשוב על הדברים בעצמך. אני חושב שבאיזשהו מובן מצאתי לי מודל לחיקוי. אם הייתי יכול לדבר עם אישיות מוכרת שאינה בין החיים יותר, זה ודאי היה פיליפ.
האלבום החדש של Opeth פשוט אדיר!!! אחד הטובים שלהם, ואחד הטובים באופן כללי. אני כל כך שמח שהם היו מלאי תעוזה לנסות משהו חדש במקום למחזר את עצמם כמו דרים. התוצאה פשוט מושלמת. הם היו מודעים לכך שהם מיצו את הסגנון המקורי שלהם, וגם לכך שמיקאל כבר אינו בכושר גראולינג טוב כשהיה. התוצאה נהדרת. תוצר פרוגרסיבי משובח. אולי הטוב ביותר של השנה.
זה יכול להישמע כמו משהו בנאלי להחריד, אבל עבורי הוא מאוד משמעותי. החזקתי בידיי את התינוק של אחותי. כל כך קשה לתת לחרדה להרפות גם בזמן שאני מחזיק אותו. הפחד הזה מאובדן שליטה, כאילו אפגע בקטנטן החמוד. אבל זה שווה הכל. אני באמת מתרגש ממנו. אני לא חושב שאי פעם התרגשתי באמת מתינוקות. זה מרגש אותי. הוא כל כך מתוק!
בסופו של דבר הייתי במילואים. טוב, זה לא בדיוק מילואים, כי זה ג'וב, אבל... התאווררתי קצת מהעבודה השוחקת. האנשים המעטים שעדיין נותרו מתקופת שירות החובה שלי, רובם אגב על סף שחרור, ממש שמחו לראותי. זה כיף להרגיש את הכבוד הזה, וכיף להגיע ולשמוע כמה אנשים התגעגעו. היו גם חדשים שהכרתי תוך כדי, ובאמת שזה היה סבבה לגמרי. זה ממש גרם לי להתגעגע לתקופת שירות החובה, לסוג העבודה הזה ובעיקר לאנשים. האווירה הזו של אנשים צעירים ומגוונים ממש חסרה לי בעבודה. זה הזכיר לי כמה פרחתי בזמן שירות החובה, כמה למדתי לתקשר, כמה התחברתי.
היא ואני נפרדנו, וזה היה צעד ממש קשה עבור שנינו. האהבה שלנו ממש בשיאה, אבל הפערים גדולים מדי, לפחות כרגע. אני חייב לטפל בעצמי, להכיר את עצמי, לחוות את עצמי, לבד... זה מעין סיכון שאני לוקח, אבל אם בסופו של דבר אנו אמורים להיות יחד, אני מאמין שזה יקרה בעתיד. אולי זו פשוט לא התקופה הנכונה. אני והיא באמת לא הפסקנו להאמין בנו לרגע אחד. אבל אני לא מסוגל לפגוע בה. לא עם הספקות, עם חוסר הוודאות, עם החרדות, עם הנטל הזה שמונח על נפשי... אני חייב לעצור את הנפילה, לטפס חזרה מעלה, להחלים. אני חייב את זה לעצמי, לפני שאוכל להתקדם בכל מישור שהוא, בין השאר במישור הזוגי. ואני מעריך אותה כל כך... והבטחתי לה שאהיה מספיק חזק לקחת את ההחלטה הזו יחד איתה. זה כל כך כואב, אבל אולי זה מה שנכון, לפחות כרגע. חיכיתי לזה כל כך הרבה, והיא באמת כל כך מדהימה, שאני מרגיש שלא יכולתי למצוא טובה יותר, ואז בא הוויתור הזה כי זה לא עובד כמו שצריך, כי אני לא מסוגל להיות אני בשלמותי. עד שהגעתי למערכת יחסים כל כך עשירה, הבנתי שאולי כרגע אני זקוק לבדידות. בתקופה הכה קצרה בה היינו ביחד, חווינו ולמדנו כל כך הרבה. וכמובן אין שום חרטות, לא לי ולא לה. ואנחנו לא מתכוונים לנתק את הקשר.
אז התחלתי טיפול, תרופתי ופסיכולוגי. הגעתי למסקנה שזה פשוט בלתי אפשרי יותר. אני חייב לטפל בעצמי. אני חייב לקחת את עצמי בידיים ולהתגבר על זה. וזה כל כך קשה, כל כך לא פשוט. אני חייב להשתחרר, חייב להיגאל מזה, חייב לפרוץ החוצה ולהמריא. זה הזמן, בדיוק לפני ניו זילנד, בדיוק לפני ההרפתקה הזו, המסע הזה שאף הוא חלק מן המחויבות שלי כלפי עצמי - להתמודד עם הבלתי צפוי, עם המועד לשיבושים, ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמי מחדש, להעמיד את עצמי במקום שבו לא אוכל עוד לומר לעצמי שאני מבזבז זמן או כסף, במקום שבו לא אהיה כנוע למגבלות ולמחסומים שהחרדה כה משוועת לכלוא אותי בהם, להיות קצת עצמאי, להכיר את העולם - את האדמה, את האוויר, את המים ואת האש, ולהכיר ולדעת בעיקר את עצמי, את פחדיי, את חלומותיי, את תשוקותיי, את מחשבותיי, את מאוויי. לא את אלו של ה-OCD, אלא את אלו שלי. החיים הם מסע יותר מאשר חלום. וזה חתיכת הר... ואני בטוח שאחזור שלם יותר. לכל הפחות זוהי תקוותי.
המלחמה היא כזו... שואבת כוחות. כל מלחמה, בכל מובן. אני חושב שהאנטי-לאומיות שלי מתנפצת לרסיסים כשעולה בי התובנה שהישראליות מושרשת בי עמוק בפנים, ואני אפילו לא יודע לגמרי למה כוונתי בדבריי אלו. המציאות הזו בה אנו כישראלים מתקיימים אינה מובנת מאליה. היא משפיעה עלינו בכל רובד אפשרי. אני חושב שאם לא הייתי ישראלי, הייתי אדם שונה בצורה ניכרת. אולי זה פשוט חלק ממני, חלק שעליי לקבל בזהותי, בדיוק כפי שעליי לקבל למשל את יצריי ותשוקותיי. אני חושב ששני הפוסטים האחרונים שלי משקפים ומתארים את המאבק הפנימי שלי באופן הטוב ביותר. אני זוכר שבמסע הישראלי בתיכון היה איזשהו מוטיב של מעגלים - המעגל שלי עם עצמי, המעגל שלי עם הקבוצה, המעגל שלי עם החברה והעם. בסופו של דבר אנחנו כל כך מושפעים מהכללי, אבל לא מאבדים את הפרטי. אלו יחסי גומלין. אנחנו לא עומדים בפני עצמנו, ועלינו לקבל זאת.
נמאס לי לשמוע על ימין ושמאל, על אנחנו והם, על פה ושם... אנשים חייבים לדעת להגדיר את עצמם בלי לקטלג עצמם לזרם כלשהו. זה אפשרי לקחת מכאן ומכאן, בדיוק כפי שזה אפשרי להוסיף את הנגיעה האישית שלנו. באופן היפותטי כמובן... אני לא באמת חושב שאפשר ליצור חברה הרמונית ללא חיכוכים. הם תמיד יהיו. השאלה היא מה יהיה טיבם. חלק מן ההתקדמות הוא ללא ספק דיאלקטי, כך שמחלוקות יכולות להוביל לתוצאות טובות. זו לא רק קבלה עצמית שעלינו לסגל, אלא קבלה של המציאות כפי שהיא מצטיירת בעיני רוחנו אל מול קבלה של המציאות כפי שהיא לעצמה. אבל אני עדיין לא בטוח מה אמור לבוא קודם, אם בכלל יש להבנה הזו איזשהו סדר כרונולוגי. פשוט... יצירתיות, ראש פתוח וסובלנות. זה הכל. פשוט נמאס מכל האובר-הגדרתיות הזו של אנשים. הגיע הזמן לחדש ע"י כך שנפסיק להיטמע בקיים - דקונסטרוקציה.
ביום ראשון מופע ההשקה של "Chain Reaction" של Distorted Harmony, ובעוד שבועיים וחצי מופע העשור ל-"Mabool" של Orphaned Land. אלו שתי הלהקות הישראליות האהובות עליי ביותר. עם כל ים הביטולים שאירעו בעקבות הלחימה, נשארנו עם הסצנה המקומית. וזה ממש לא פחות טוב כפי שניתן לחשוב בטעות. לשמוע את "מבול" בלייב, אפילו אם זה בלי יוסי סאסי, זו חוויה של פעם בחיים.
הסמסטר הזה הסתיים בהצלחה לשמחתי הרבה. לאחר כל העומס והקשיים, הגיע הזמן לנוח קצת, כהוגן. אני יכול להיות גאה בעצמי. הצעדים הקטנים הללו בדרך אל המטרה הם נקודות ציון שיש בהן הרבה יותר ממה שנראה לעין.
אגב, שיחקתי משחק מחשב אומנותי מעורר מחשבה בשם "The Stanley Parable". הוא ממש נהדר. לגמרי יצירת מופת שאני ממליץ לכל חובב אתגרים מחשבתיים באשר הוא לנסות. ההנאה מובטחת!
עכשיו... איזה שיר לשים? הממ... משהו יפהפה מהאלבום החדש של Animals as Leaders:
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
