Portals of My Mind

          בפוסט זה אני רוצה לדון במספר נושאים שקשורים לספר הרביעי, שזה עתה סיימתי לקרוא אותו. בניגוד לסופרי מדע בדיוני אחרים, שטורחים להדגיש ביצירותיהם את העולמות הבדיוניים שהם יצרו עבור יצירותיהם ואת הטכנולוגיה והחדשנות שבהם, פיליפ נוהג יותר להדגיש את הדמויות שלו ואת משברי הזהות הפילוסופיים שהן חוות. הוא עוסק יותר ברמה האינדיבידואלית-אישית של העולמות הבדיוניים שלו ובאווירה שהם משרים על הדמויות שלו. הוא נוהג להשתמש ביצירותיו בהרבה מן האירוניה, ולעיתים אף בהומור שחור, על מנת להבליט את הקשיים הכרוכים בהתמודדות עם השאלות הפילוסופיות איתן דמויותיו מתעמתות לאורך כל העלילה. מוטיב שחוזר על עצמו ברומנים של פיליפ הוא שלאורך כל חציים הראשון הוא מציג את הדמויות ואת הרוטינה שלהן באריכות, כאשר הוא מתעמק במחשבותיהן הפנימיות הרבה יותר מיוצרים אחרים. בעיקרון פיליפ מנסה להעביר את השאלות והתהיות הפילוסופיות שלו עצמו באמצעות דמויותיו.

          כמעט כל אחד מאיתנו תוהה לגבי מהות האושר, אם ניתן להשיגו ובאילו דרכים, אלא שכמו דעתי לגבי אהבה, אני גורס שאושר אינו מונח בעל פרשנות אוניברסלית, ואין לו משמעות כשמדברים עליו בפני עצמו, אלא אך ורק ביחס לאדם מסוים. אטען אף יותר - ייתכן שאושר במובן אובייקטיבי אינו קיים באמת, והוא בסה"כ פרי דימיוננו הקולקטיבי. ייתכן שהאושר הוא מושג המשמש כלי לשליטה בהמונים. הרבה פעמים מנסים למכור לנו אושר בדמותם של בגדים, מכוניות, סמלי סטטוס שונים וכסף, הרבה כסף. מן הצד השני, מנסים למכור לנו אושר בדמותם של אלוהים, דתות, ביטויי אומנות מגוונים, פסטיבלי טבע וסדנאות רוחניות.

          החברה הפוסטמודרנית בה מאוד ניכרות תרבות הצריכה והנהנתנות, טומנת בחובה יסודות עמוקים של ניכור ובדידות. על אף שכיום לאנשים ישנן אפשרויות תקשורת בלתי מוגבלות ביחס לעבר, באופן אירוני הם מרגישים בודדים הרבה יותר מבעבר. כמות המידע אליו אנו חשופים כיום היא עצומה בהשוואה לעבר, וידוע כי בורות היא אושר ("כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב", קהלת), וזו לא סתם קלישה. ילדים לפני גיל בית-ספר ובעלי לקות שכלית בהכרח יעידו על אושר יותר מאשר הנער והאדם הבוגר הממוצעים.

          המידע לגבי דברים שמתחוללים בעולם מאוד זמין לנו, ואנחנו תמיד מחוברים למציאות, בין אם נרצה או לא. יש לכך השלכות ניכרות על תת-המודע שלנו. אם נשים לב, נוכל לראות שמצד אחד התקשורת מדרבנת אותנו לרוץ ולקטוף עוד ועוד פרסים, להגשים חלומות רבים, לרדוף סמלי סטטוס, להיות לכאורה יפים, בריאים, חכמים ועשירים יותר, כאשר מן הצד השני היא נוטעת בנו זרעים של פחד, מרמור, אובדן תקווה ודיכאון. כמו כן, אחת לכמה זמן צצה לה איזו כתבה על מחקר שקר-כלשהו חדש בנושא אושר ומה יעשה אותנו מאושרים במיוחד. בנוסף הגרלות לוטו ותוכניות ריאליטי מוכרות לאנשים אושר בדמות זכיות, כסף, פרסום ו"עתיד ורוד".

          כמו כן, נוצר מצב שבו אנשים נמצאים במירוץ קונפורמי אחר הצלחה מדומה (בלימודים, בעבודה, בזוגיות, בנישואין ובהורות) שהוריהם, בהשפעת החברה, התרבות והדת, כיוונו אותם אליה מראש, אלא שהציפיות של הוריהם עולות על האפשרי בעידן הנוכחי. נתבונן לדוגמה בכך ששיעור הגירושין בעולם המערבי בשלושת העשורים האחרונים נמצא בשיאו, בעוד ששיעור הנישואין הולך ודועך אט-אט. מושגים כמו מונוגמיה, זוגיות, נישואין, משפחה והורות מתחילים להתערער. המסגרת המוכרת חווה סדקים ראשונים. זה מוביל אותנו לרה-אינטרפרטציה ודקונסטרוקציה של מושגי יסוד שרכשנו בגיל צעיר, דוגמת אהבה ואושר.

          פעמים רבות כשאנשים מדברים על אושר, הם מתייחסים לאושר שמוכתב להם מלמעלה. הם מדברים על התחדשות בבגדים, בנעליים ובמכונית, על קידום בעבודה, על זוגיות מצליחה, על הרזיה ועל קבלת תואר בוגר. במקרים אחרים הם מדברים על אושר שהשיגו באמצעות חגיגות של חגים דתיים או לאומיים, זכיות של קבוצות ספורט אהודות, טיולים ומסיבות טבע. אושר הפך להיות מטרה שמוטמעת בנו. הוא הפך להיות כוח המניע אותנו לכיוונו, שמי שחסרה לו המוטיבציה להשיגו, ימצא את עצמו עד מהרה עצוב, מדוכא, מנוכר ומאזין בלופים ל-"OK Computer" של רדיוהד. העניין הוא שאושר אינו מצב קבוע, והוא גם לא ניתן לכימות, מדידה או השוואה, בדיוק כמו עצב, אלא שעל טיבו של העצב אין כל עוררין. אושר, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחייהם של אנשים כיום, הוא בר-חלוף. תמיד יש להשיג אותו, למלא את מצבורי נפשנו בסוללה של אושר, ותמיד קשה לעשות זאת. זה תמיד דורש עבודה קשה ודרך ארוכה. וכשאנו מאמינים שאנו מאושרים, אנחנו לא מנסים להבין באמת ממה אנחנו מאושרים, אלא פשוט מקבלים זאת כמובן מאליו.

          אנחנו נוטים לרצות יותר ממה שאנו מסוגלים להשיג. קשה לנו להכיר בעובדה שלא הכל מסתדר לפי הרצונות שלנו אלא בדרכים אחרות. יש שעוטפים עצמם בחברים ובלייקים בפייסבוק על מנת להראות כלפי חוץ שהם אינם בודדים. אנשים מתחילים לזייף את האושר שמלכתחילה הם לא ידעו להגדיר באופן אינדיבידואלי. אנשים קונים עוד ועוד, מעשנים סמים, רוקדים במסיבות טבע, מחפשים אחר האושר הרחק מהם, במקום לחפש אותו בתוך עצמם באמצעות אינטרוספקציה, במקום לעצור לרגע לשאול עצמם אחר מה הם תרים באמת. כך שולטים בנו - מתווים לנו דרכים שבאמצעותן לכאורה נשיג את האושר הנכסף, ואנו מספיק עיוורים כדי להאמין לכך. למען האמת אינני טוען שהאושר אינו קיים, אלא שהאושר כהגדרתו בעידן הפוסטמודרני הוא לרוב זיוף, הוא לרוב לא מה שאנו חושבים שהוא באמת, ולכן כשאנו משיגים אותו, אנו מאבדים אותו מהר מאוד. אנחנו מהר מאוד נופלים לעצבות ודיכאון, רק כי לא ידענו להגדיר באופן שלם ועקבי את מטרותינו.

          יוצא שאנו נקברים תחת מידע רב ולא יודעים מהי האמת הפנימית שלנו. ככל שיש יותר אפשרויות, יותר בחירות, כך האדם מוצא עצמו יותר חסר אונים. זה בא ואומר - בטח באלוהים. אחר בא ואומר - לך אחרי הרצונות שלך, מצא את החופש הפנימי שלך. אבל האם אנו באמת חופשיים? האם הרצונות שלנו הם באמת שלנו לחלוטין, או הוטמעו בנו מלידה ובילדותנו? אנו הרבה פעמים מוצאים את עצמנו מחפשים אחר האושר בדברים חיצוניים לנו. אנו מצפים לכבוש פסגות, ואם וכאשר אנו מצליחים לכבוש את אותן הפסגות, אנו מוצאים לנו פסגות חדשות לטפס לעברן, כי האושר הוא זמני, כי מה שהשגנו לא יחזיק לזמן רב. אנו נוטים לשכוח שכגודל הציפיות כך גודל האכזבות, שכגובה ההר כך גובה הנפילה מטה. חשוב מכך - אנו שוכחים שבמידה והאושר קיים, אז הוא לא קשה להשגה. הוא יכול להיות כאן ועכשיו, אם נחשוב עליו בצורה שונה. בדיוק כפי שהיופי ישנו בפרטים הפשוטים, כך האושר ישנו ברגעים הקטנים. אף אחד לא יכול לומר לנו מה יעשה אותנו מאושרים - זהו משהו שעלינו לגלות בעצמנו.

          בספרו של פיליפ אנדרואיד הינו רובוט בדמות אדם, בעל מספר לא מועט של תכונות המקבילות אותו לאדם והמקשות באופן ניכר על היכולת להבדיל בינו לבין אדם בעת היתקלות אקראית עימו. כל ייעודו של האנדרואיד הוא להיות עבדו של אדם מסוים המתגורר במאדים לאחר שרוב אוכלוסיית כדור הארץ היגרה לשם. העלילה כולה מתרחשת על פני כדור הארץ, שאליו מגיעים אנדרואידים שהתמרדו בייעודם על מנת להשיג חופש. היא סובבת סביב אדם בשם ריק שתפקידו לנטרל את האנדרואידים הללו. לאורך כל העלילה פיליפ מנסה באמצעות דמותו של ריק והאירועים שהוא חווה לערער את יסודותיהם של הדברים הבסיסיים בחיינו. הוא מציג באופן אירוני חברה שבה ניכר הזיוף מכל עבר, על מנת להעלות בנו את התהיות לגבי טיבם של עקרונות בסיסיים שהונחנו לקבל בילדותנו:

          האם אלוהים מזויף? האם החברה מזויפת? האם האנשים שסביבנו הם מזויפים? ואם הם מזויפים, האם זה הופך אותם לנחותים יותר? אם הם אנדרואידים, האם זה לגיטימי להרוג אותם? האם בעלי-חיים הם מזויפים? האם אנחנו, מחשבותינו, אמונותינו ורגשותינו מזויפים? האם אנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו? ואולי אנחנו בעצמנו אנדרואידים שפיתחו תודעה? ואם כן, מה זה בכלל משנה (שהרי לפי תורתו של רנה דקארט - אם אנו חושבים, ובעיקר מטילים ספק, זה מרמז על כך שאנו קיימים)? אם יש אמיתי ויש מזויף, מהו ההבדל ביניהם? מהו ההבדל בין חלום למציאות? החלום מסתיים, וכך גם החיים. מהו אושר? מהי אהבה? האם טוב היות האדם לבדו או לאו? כמו רוב הסיפורים והרומנים של פיליפ, אין מסקנה חד-משמעית, והסוף אינו סופי, ואף מתחבר במעגליות להתחלה. הרבה ערפל סובב סביב העלילה, הרבה חוסר ודאות, הרבה תמיהה.

          זה לא רומן שבא להגיש לך סיפור יפה עם סוף טוב על מצע של אושר וחופש, וגם לא סיפור שבא להגיש לך דרמה, מתח, אימה ושכול. כל תכלית הרומן היא לגרום לך לחשוב ולתהות. הערפול הוא מכוון, ואמצעי ההפתעה והמוזרות הבדיונית של פיליפ, שכל פעם מחדש מוסיף לעלילה נדבך נוסף של מציאות הזויה, נועדו להמחיש לך שבאופן אבסטרקטי אתה בסופו של דבר זר לעצמך וממשיך לחיות בהדחקה על אף חוסר הוודאות שאופף את חייך. אתה ממשיך לצעוד על אף כל הספק שנטוע בך, על אף שהשפה שלך מוגבלת מכדי שתוכל לענות על השאלות שאתה שואל את עצמך. אף אחד גם לא יענה לך, ולא תמצא את התשובה בשום מקום, כי שום תשובה שתקבל לא תספק אותך, אלא אם כן תבחר להאמין בזיוף, כי אין שום אמת מוחלטת. אבל מכורח המציאות אתה מחויב להאמין בזיוף, מכיוון שאחרת תיקלע למשבר. מכיוון שאתה חושב ותוהה, אתה מחויב להאמין, למשל, שאתה קיים, שאתה אתה, ושהמציאות שסביבך היא מציאותית, בין אם אתה כביכול משוגע חסר-שפיות או לא, וגם אם זה בסופו של דבר נגזל ממך כמו חלום.

          בסופו של דבר המציאות היא סוג של זיוף. אתה לא באמת חופשי, ואין לך באמת משמעות אובייקטיבית. פאקינג קבל את זה. אתה יכול לומר לעצמך - מה לי ולזה? למה לי לחיות חיים שתמציתם היא זיוף, חיים שהם, כמו חלום, לא מובילים לשום מקום, חסרי משמעות? מה אעשה כאן אם לכל מעשיי בסופו של דבר אין שום שמץ של תכלית? ואם אהבה תמיד הולכת כשם שהיא באה, ואם אני תמיד נשאר לבד בסופו של דבר, ואם הכל קשה, והמוות אורב בכל פינה, ואנשים מתים כשם שהם נולדים, אז היכן התקווה?

          אבל אתה יכול להבין שגם אם הכל מזויף, בסופו של דבר הזיוף עובד. אנחנו כלואים בתוך מציאות וירטואלית. אנחנו עבדים. אנחנו במירוץ, והדרך שלנו היא לאו דווקא הדרך שלנו, ולאו דווקא בחרנו בה באופן חופשי. ואולי אין בחירה חופשית, ואולי נכפה עלינו לחיות כך, לצילו של האבסורד. כשהייתי ילד שאלתי - למה אלוהים ברא אותנו? האם היה לו כל כך משעמם לבדו? ועתה אני שואל - למה אנחנו קיימים? ולמה המציאות כל כך בלתי-שפויה, כל כך מלאה באבסורד? ואולי כפי שתיאר דקארט (וכפי שבמובן מסוים התעמק בכך פיליפ בספרו הסמי-אוטוביוגרפי "ואליס") - אנחנו בסה"כ מוח בצנצנת, במטריקס, של הגאון הרשע שהטיל עלינו את האשליה הזו? אבל אני יודע שלשאלות הללו אין תשובות אמיתיות. אנחנו יכולים לזייף אינסוף תשובות לשאלות המהותיות הללו, ואנחנו יכולים להתכחש להן, אבל הן תמיד נמצאת שם בתוכנו ומחוצה לנו.

          המציאות נכפתה עלינו מבלי שבחרנו בה, ואנחנו עבדים לה. לכל הפחות, או לכל היותר, אנו מסוגלים לחשוב באופן סובייקטיבי לגבי טיבה של המציאות כפי שאנו רואים ותופשים אותה. אם היינו מקבלים את המציאות בדיוק כפי שהיינו רוצים אותה, לא היינו צריכים להיאחז בתקווה, וגם לא היינו צריכים להתאמץ כדי ליהנות ממנה. האם היינו מרגישים סיפוק? האם היינו מאושרים במובן שאנו מכירים במציאות זו? ואולי טוב ורוע גם הם מושגים שעלינו לבצע בהם דקונסטרוקציה? אולי לשניהם מקום שווה בעולם? אולי הם תלויים זה בזה? כלומר, נכפה עלינו לקוות ולהאמין על מנת לחיות, אלא אם כן אתם דוגלים בניהיליזם, שלדעתי זהו רעיון השגוי מיסודו, שהרי האמונה נטועה בנו עמוק בפנים, גם אם נתאמץ להתכחש לכך. כפי שוויקטור פראנקל טוען - התשוקה למשמעות והגשמה עצמית נטועה בנו עמוק בפנים באופן מובהק, ואל לנו להתיימר להשיג אותן ללא שום קמצוץ של אמונה.

          גם אם אנחנו מאמינים בזיוף שלנו, אנחנו הרבה פעמים חוזרים לנקודת המוצא ושואלים - מה לעזאזל קורה כאן סביבנו? איזו מין מציאות הזויה ובלתי-שפויה זו? למה אין שום דבר ודאי? למה אנחנו אף פעם לא מסופקים (במובן של סיפוק) באמת באופן קבוע, אלא רק מסופקים (במובן של ספק), ורק רוצים יותר ויותר (כפי שלמשל אני מלא תשוקה לכתוב עוד ועוד, כאילו נראה שאינני מסופק מהכתיבה שלי לעולם)? ולפעמים המוות מרגיש אמיתי הרבה יותר מאשר החיים, ולפעמים הוא שואב אותנו אליו. אבל שום דבר מכל אלו לא משכיח מאיתנו את אותם רגעים של שמחה, בין אם היא מזויפת ובין אם לאו. שום דבר מכל אלו לא לוקח מאיתנו את האפשרות למצות את החלום, את הזיוף, עד תום, שכן אם אנחנו כבר כאן, מזייפים לנו חיים, למה שלא נמשיך לעשות זאת? שהרי באופן טבעי אנחנו מצווים על עצמנו לשרוד. באופן טבעי, על אף המודעות שלנו לסבל, לאובדן, לכאב ולאבסורד, עדיין יש בנו איזושהי תקווה מזויפת שמשהו ישתנה.

          המלט שאל: "להיות או לא להיות"? אני מניח שכולנו חשבנו על זה בעצמנו בצורה כזו או אחרת, חלקנו יותר וחלקנו פחות. אלבר קאמי אמר בזמנו: "לעולם לא תהיה מאושר כל עוד תמשיך לתהות לגבי טיבו של האושר. לעולם לא תוכל לחיות אם כל מעשיך מסתכמים בחיפוש אחר משמעות החיים". ייתכן מאוד שהוא צדק, שהרי אין כל טעם לתהות לגבי טיבם של זיופים כשאנו כבר מודעים אליהם וחיים אותם. בפנינו אם כן שתי אפשרויות - או שנבחר לקבל אותם על כל פניהם ("לשאת באורך-רוח חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו"), או שנבחר לברוח אל קיצנו ("לצאת מול ים הייסורים, למרוד, וקץ לשים להם").

          אני לא טוען שיש להפסיק לשאול ולחפש, אלא שיש להימנע ככל הניתן מליפול לתוך תהום תהיותינו בציפייה למצוא שם משהו שיאיר לנו את הדרך. יש דברים שאין ביכולתנו לשנות, אלא רק לקבלם כפי שהם. זה לא אומר שאנחנו בסדר עם זה שהמציאות היא כפי שהיא, שאנחנו בסדר עם האבסורד, אלא, כפי שפרידריך ניטשה כתב - זה אומר שעלינו להשלים עם המציאות כפי שהיא, עם חוסר השלמות שבה, עם העובדה שאנו אגוצנטריים כי זה טבענו, עם המוות ועם החיים, עם האובדן והצער ועם ההנאה והשמחה. אלו הם החיים, וזוהי הדרך היחידה לחיות - להדחיק את השאלות המהותיות הללו ולהתעלם מהן במידה מסוימת, אבל לא לחלוטין להפסיק את החיפוש שלנו אחר המשמעות. עלינו לאפשר לעצמנו להיות מדוכאים לעיתים כתוצאה מהאבסורד, כי זה בסדר - זה חלק מגל הסינוס שעליו אנו גולשים, כי זוהי המחזוריות הרגשית שלנו בשלמותה - שמחה ועצב, אהבה ואבל. אל לנו להיאטם רגשית כתוצאה מהפחד לכאוב, שהרי לכל הנאה יש מחיר. אם ניאטם רגשית, דיננו כדינם של מתים, שהרי איננו מאפשרים לעצמנו לחיות באמת.

          אל לנו להצטער על אחרים שלדעתנו קיבלו פחות מאיתנו, ואל לנו לקנא באחרים שלדעתנו קיבלו יותר מאיתנו. הבחירה שלנו נורא מוגבלת, והגורל מאוד אכזרי לעיתים, אבל לכל הפחות ניתן לאמץ צורת חשיבה שתאפשר לנו לחיות בשלווה במציאות האשלייתית שלנו. כל אדם קיבל את מה שהוא קיבל ללא יכולת בחירה מוחלטת, ועליו להפיק את המיטב מזה. עליו למצוא בתוכו ובחייו את השמחה האישית שלו בלי להתבונן לצדדים בצרות עין, שהרי לא ניתן לכמת אושרו של אדם. ואף אחד לא באמת יודע מה זה להיות בנעלי אדם אחר ובמשקפיו. בנוסף עלינו לקבל את העובדה שאנחנו לא יכולים לשנות ולתקן את כל העולם (גם סופרמן לא יכול להציל את כולם), אבל אנחנו כן יכולים לשנות ולתקן בקטן. והחשוב מכל - עלינו לזכור שהמחשבה שלנו משנה, המחשבה שלנו יוצרת, והיא משפיעה על המציאות באופן מובהק, מכיוון שכראייתו של עמנואל קאנט - המציאות שלנו היא זו המשתקפת בעיני רוחנו אל מול זו שאנו מתיימרים להכיר בה כמציאות כפי שהיא. השפה שלנו היא זו המגדירה את המציאות שלנו, כפי שלודוויג ויטגנשטיין הגה. אין קיצורי דרך - את השלווה שלנו עלינו למצוא בדרכנו האישית.

          על התקווה אל מול האבסורד כתב קאמי: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". ואולי התקווה המזויפת הזו מספיקה לנו כדי להביא לנו את השלווה. והחלום? החלום יכול להמשיך. אבל עלינו תמיד לזכור לדעת את עצמנו (Temet Nosce) ואת אושרנו ועושרנו הפנימיים, ובאשר לחיפוש - אולי אם נחפש דווקא כן נמצא (Quaerendo Invenietis), או שמא נגלה שהחיפוש בפני עצמו הוא המציאה, כפי שהדרך אינה פחות חשובה מן המטרה, ועלינו לזכור שהמוות נמצא שם בסופם של החיים (Memento Mori), אז עלינו לנצל את היום (Carpe Diem), תוך כדי אהבת הגורל (Amor Fati) אליו נפלנו, בו לא בחרנו. אלו הם יחסי הגומלין: אין צער ללא אושר, ואין הנאה ללא סבל. עלינו לקבל זאת בלית ברירה. כמו יין-יאנג - האחד תלוי בשני, ושניהם מתקיימים בהרמוניה ומשלימים זה את זה, כפי שהגנוסטים והדואליסטים תופשים את פני המציאות. המציאות לא יכולה להיות כפי שאנו רוצים שתהיה. עלינו לקבל אותה כפי שהיא, על כל טובותיה ומגרעותיה. הדרך עוד ארוכה, ואנחנו ממשיכים לצעוד. ההר עדיין גבוה, ואנחנו ממשיכים לטפס. אתמול, היום ומחר.