תמיד נדמה כי השורשים הם החזקים, והם ראשית כל צמיחה, ראשית כל התחדשות, ראשית כל תקומה.
לו רק היו השורשים יכולים לראות את סבלם של הענפים, את כמיהתם של העלים להישאר מחוברים, כנגד כל הרוח העזה, כנגד כל טיפות הגשם הכבדות, בלא כל שמש המשגיחה ממעל.
שורשים יקרים, אנחנו עודנו כאן. אדמה יקרה, אנחנו עודנו מלבלבים. על אף כל השכול והייסורים, על אף כל הייאוש ואובדן האמונה. ליבנו עודו איתן.
מנגד מרקדת אש יוקדת, שנאה רבת כוח, מפלגת, המאיימת לכלותנו. אבל כשם שעלים אנחנו, אנו נאחזים בענפים בחוזקה, כולנו כאחד, מנסים לא לנשור, מנסים לא ליפול בעת הסערה.
אכן רבים הם הנופלים שאספת אלייך בחזרה, אדמה יקרה. אבל אנא תני לנו עוד הזדמנות לשתול שתילים של תקווה, לברכך עבורנו, עבור היושבים בארץ החבולה, האבודה.
בנפש, בדמים, בחורבותייך שילמנו. ואיה אנו עתה? בלויים ומפורדים, ורחוקים. הו, כה מרוחקים. נתרחק לב האדם מאדמתו, מסביבתו, מעצמו.
כה יבוא היום בו נפרח יחד איתך, אדם לאדם אדם, ונטפס כאילנות שאפתניים השמיימה, בלא רסיסי מרגמות, בלא שיקוצי מלחמות.
נתעצם ונפריח אותך באהבה, למען לא תדממי עוד, ארץ יקרה.
ט"ו בשבט מלא פריחה והתחדשות לכל יושבי/ות הארץ באשר הן/ם, מכל דת, גזע, מגדר ומין. שנלמד לפרוח יחד על אף כל הכאב והקשיים.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
