Portals of My Mind

הלילה לא אפחד;

הלילה לא אמעד.

בצבעים של חושך

תימלא תודעתי,

עת אשקע אל תרדמתי

בין כתלי עריסתי.

תחת זרקורי הירח

אגווע אל שנתי,

במכלוא תפישת הזמן -

אל רבדי תת-הכרתי.

ואתערבל

במחולות מחשבותיי;

ואחווה

את דמות הגיגיי.

את חומות הזיכרון

אפרוץ -

לטעום טעמה של

השכחה.

כי אצא -

אצא לתור במסעותיי;

במחילות קשקשי האצטרובל

אצלול -

ברעמי חלומותיי.

And why will the storm pass over us, while we are wrapped in each other's arms?

This is home, where I find a beverage for my soul.

You are home, where my stormy mind shall rest.

In your hands now, my emotions collide with the sense of eternity.

And you give me safety, like a kid residing in mama's blessed hands.

So why won't it rain tonight?

במורד החוף גוויותיי:

בחול,

משכן מחולותיי -

לעפר היו שיניי.

בהינשאי אל מלח הים

שקע פרי תקוותי,

אך בדידות לא מצאתי,

אם כי ישועה.

אין לי פנים, ואין בי רוח. ומה עוד קיים בי להוסיף על תיאבון חושיי ואובדן מימדיי?

העלטה שוררת בנפול דרכיי אל שערי תהום, על סיפן של דלתות גיהנום.

בעוד שפך סבלי זורם בנהרות כיליון, אצעד במרומי משעול גרמיי.

ואצעק - האין באילנות שתיקה?

ובמי שברי נעוריי מוססתי ללא שוב, וחזות מחשבתי אינה עוד.

בעלטה נעכרים זיכרונותיי, עת אצלול אל מזבח דמי.

ויגיח ארי מגוויתי הנרמסת, ואשאלו - האין באילנות דממה?

דרכיי נפרסות אל מול שלכת שורשיי. וירא הארי כי אגווע, ויבוא בגבולותיי לטרפני, וישאג.

ויסב ראשו אל סבך שיקוצי שממתי, ויענני -

האין באילנות שתיקה? האין באילנות דממה?

וישבע.

היא הייתה מלנכולית במקצת, אולם באותם הימים היא העזה לתת לי להיכנס. זה כלל לא היה לה קל, משום שהייתה מותשת, שבעה מכל קשר אנושי.

אני תמיד חושב לעצמי - למה אני נוהג להקיף את עצמי בנשים כה רבות? אני כל פעם מחדש נופל לשיכר העולה מגופן, מהמילים המהדהדות שנובעות משפתותיהן. אשקר לעצמי אם אמשיך לחשוב שאני רואה אותן לגמרי בסך-הכל כבני אדם. לא - אני פשוט תמיד נמשך אל האינטימיות הזו הבוקעת משיחותינו, משהותנו ההדדית. הרגשות שלי מנחים אותי לדעת כל אחת ואחת מהן עד תום.

הכרתי אותה בקונצרט. היא ישבה לבדה, לגמה מכוס יין לבן. היא הביטה בי, ואני הבטתי בה. אינני זוכר את הכרונולוגיה במדויק. מיד כמהה נפשי להכירה. חשתי כי ישנו סיפור בפיה. חשתי שאני הראוי לשומעו. ניגשתי אליה, אבל בעצם - רק התיישבתי לצידה. שאלתי אם זה בסדר מבחינתה, אולם היא לא השיבה.

בתום הקונצרט יצאנו החוצה. ירד גשם, והאוויר היה קריר. היא חיכתה למונית, ואני חיכיתי איתה. לפתע היא הביטה לשמיים וסיננה: "למים אין תחושת זמן. יש בהם מן הנצח. הייתי רוצה להיות מים."

"אילו מים היית רוצה להיות? מי ים מלוחים? מי שתייה מתוקים? מי נהרות עוצמתיים?" שאלתיה.

היא עצמה עיניה לדמיין, שתקה למספר שניות, נשמה אוויר עמוקות. "הייתי רוצה להיות מים קרים במערות אפלוליות הרחוקות מנגע האדם. הייתי רוצה לחוות את ההרמוניה המימית המוזיקלית הייחודית לזרימת המים - טיפה אחת אף פעם לא לבדה. בשונה מעכשיו."

חלפו לילות וימים עד שפגשתיה בשנית, על הגבעה המסולעת בקצה העיירה, עליה נהגתי לטפס מדי שבוע. תהיתי כיצד לא ראיתיה עד כה. השיחות שלנו מאז היו ארוכות ומלאות תוכן, עמוקות וצבעוניות.

היא הייתה נערה, בת שבע-עשרה בסך-הכל, אך עם ניסיון חיים לא דל. אני חושב שבאותם הימים רק קיוויתי שתהיה זו אהבת נעוריי. אולם את גיל נעוריי עברתי כבר לפני שנים, ועתה עיניי שונות משהיו אז. אז לא הייתה לי אהבת נעורים - היא חסרה לי מאוד בחיי.

אז כך אחת לתקופה היינו נפגשים בבית הנטוש עם הפסנתר המאובק. היה זה כמו מעין ריטואל. היינו יושבים שם בחושך. היא הייתה מנגנת במלוא תשוקתה, זורמת כמו מי נהרות צלולים, בהרמוניה - מלאה בחיות ורגש, מתענגת על כל צליל וצליל שהיא מפיקה. אני הייתי שם כמאזין, מביט בה, ונזכר באותם ימי ילדות בהם הייתי נוהג להאזין לנגינת הפסנתר של אחותי הגדולה.

כעבור תקופה אותם המפגשים הקסומים חדלו מלהתקיים. והרי היא גדלה, וכעת כבר אינני יודע היכן אותה למצוא. אך בליבי נותרה אותה האש, ובי בוערים הכיסופים לאותה הנערה שלמי נהרות ענוגים הייתה בנגינתה. היא חלחלה לנפשי כמי תהום. למים אין תחושת זמן - היא צדקה.

מוקדש לנערה הנצחית העונה לשם לילה.