הם ארמונות המווסתים אותו כאספקלריה אל כל נפש בראי עצמה, וכך כל האור מקבל פרשנות אישית.
הם גבישים של יופי טהור, בשלל גווניהם וצורותיהם - המטמורפוזה המשקפת דינמיות פנימית, תנועה חופשית.
הם מושא לפראידוליה: כל אדם רואה בהם תבניות שונות, בדרכו שלו - מוצא בהם את השירה הנצחית, חסרת הגיל, של הילד הפנימי שלו.
הבוקר עצרתי במשך דקות אחדות להתבונן בארמונות השמימיים, וראיתי בהם את הרגע ההווה, את ציר הזמן ההולך ומתקדם באין מפריע, כששום דבר לא יכול למנוע זאת - הם מתמידים בתנועתם כשם שהזמן מתמיד בתנועתו.
שכן בכל רגע הם מרכיבים תמונה כוללת שלעולם לא תשוב, כשם שכל רגע הוא ייחודי בפני עצמו.
ולמעשה מכאן נובע כי בטלה ומבוטלת אמרתו של קהלת כי "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש", שהרי בכל רגע ורגע מתחדשת תמונת העננות במרחב השמימי.
אין אני מאמין באצטגנינות, אולם האסטרולוגית אמרה לי שאני, כדלי, ניזון מן השפע התלוי ברוח ובאוויר, אבל אין צורך אלא אך להכיר אותי כדי להיווכח בעובדה זו.
לעתים נדמה לי שרבים נוטים לפספס את המחקר העצמי הטמון בתוך אבן החכמים השמימית המתנשאת מעל ראשינו מדי יום - היופי הזה שבפשטות.
ומכאן רצוני שתדעי - אם לבוקרו של יום תתעוררי ותביטי מעלה לשחקים לתור אחר פסגה לבנה בים הכחול אך לא תמצאי, אני לך לענן אהיה בשמיים בהירים.
"הנה," הושיטה ידיה לאחוז בידיי ואמרה, "עצום את עיניך, נשום עמוק, וספר לי אילו תחושות עולות בך כשאתה נזכר באותם הרגעים."
אחזתי בשתי ידיה. היא עצמה את עיניה, ועצמתי את עיניי בעקבותיה. נשמתי.
"זה מדהים." התחלתי לספר, "יופי לא נורמלי, מרגיש לא מהעולם הזה. כמו מדבר, מזכיר קצת את מדבר יהודה, אבל שונה לחלוטין. כל הצבעים, הגוונים, שלל הצורות, והנהר ההוא שמתפתל בשולי הגבעות והשיחים. הערפל שמטשטש את כל הגבולות. זה מרגיש נצחי, אינסופי."
"מה עוד אתה זוכר?" הרגשתי שהיא מחייכת.
"אני זוכר את המפל. החלטתי להיכנס מאחוריו. חשבתי שעוד איכנס מאחורי מפלים רבים במהלך הטיול, אבל בסוף מתברר שהיה זה המפל היחיד שמאחוריו נכנסתי. כל כך הרבה עוצמה שאין בפי מילים לתארה." התמלאתי בתשוקה עזה, "אני זוכר שעדשת מצלמתי נרטבה ולא ממש תפקדה בהצלחה לאחר מכן. התמלאתי חשש שמא לא תחזור לקדמותה." היא השתעשעה מדבריי וצחקה, ואני חייכתי.
"אתה רואה שאתה זוכר?" שאלה בהתרגשות.
פקחנו את עינינו.
"אך האם כך זה יישאר?" שאלתי בתמיהה.
"אין זה משנה." הפצירה בי, "כל פעם תזכור פרטים אחרים, תזכור בדרך שונה, וזה מה שיפה וקסום - הרב-גוניות חסרת הגבולות הזו. אין לך מה לדאוג. כפי שאני מכירה אותך, אתה חווית את הטיול הכי טוב שאתה יכול. ואתה - אתה עמוס." הבטתי בה בכמיהה בעודה מדברת, "אתה חווה עד הסוף, לא מאפשר לרגע לחמוק. אתה פשוט הוקסמת מכל המכלול, שלא יכולת להתמקד בכל פרט ופרט, ועכשיו משחזרת - אתה מסתכל לאחור ונזכר בפרטים קטנים שאז מרוב הקסם כלל לא יכולת לייחס להם חשיבות. זה לא אומר שפספסת אותם; זה לא אומר שחווית פחות ממה שיכולת. להיפך - זה רק מעצים את החוויה שעברת. אל תיתן לספק להתל בך - אתה נהנית מאוד! ואני אפילו מרגישה את זה בך - חזרת קצת אחר, עם חלק נוסף שמאיר בתוכך. ניו זילנד הפכה לחלק ממך, ומעכשיו - כל אשר תכתוב, כל אשר תעשה - תהיה בו נגיעה ניו זילנדית מיוחדת וקסומה."
התרגשתי, וחיבקתי אותה חזק.
היא צודקת. היא מכירה אותי כל כך טוב. היא יודעת איך לשתול בי זרעים של אמונה עצמית, איך להניס ממני את החרדה ואת הספקות. היא ראתה דרכי את ניו זילנד.
כשהייתי שם, ייחלתי לכך שהייתה יכולה להיות איתי באותם הרגעים הקסומים ולראות במו עיניה ולשמוע במו אוזניה את כל אשר ראיתי ושמעתי. רציתי שהיא תרגיש ותחווה את כל היופי שאני הרגשתי וחוויתי. רציתי שכמו תמיד - היא תהנה להביט בי כשאני מתבונן בנוף ושואף את כל הקסם.
ועכשיו משחזרתי, הצלחנו, אני וניו זילנד ביחד, לרגש אותה. לא השארתי את ניו זילנד מאחור; חזרתי יחד איתה. ועתה - לכל אחת ואחד מקרוביי ישנה אפשרות לחוות את הקסם של ניו זילנד דרכי, דרך הפורטלים שבתודעתי, דרך זיכרונותיי, דרך כתיבתי.
שבת, שלוש אחר-הצהריים. הגעתי חמש דקות מוקדם יותר; את הגעת בדיוק בזמן. חיוך הדדי, החיבוק המסורתי בן הדקה, ומתיישבים בצמידות זה לצד זה. את מכנסת רגלייך במעין ישיבה מזרחית; אני פורש רגליי בניצב לאופק, נשען על שתי ידיי. מביטים זה בזה מעט, ואז מישרים יחדיו מבט אל עבר הים.
המדשאה שלצד חוף הים, מקום ההתכנסות הקבוע הפרטי שלנו. טוב, למען האמת הוא ממש לא פרטי, אבל כך זה הרגיש הפעם, בצהרי היום הזה בו כולם מסתגרים בביתם בציפיה לבוא הסערה.
הפעם ריק כאן. בית הקפה אפילו לא נפתח; הילדים לא משחקים. מולנו האופק נצבע בגווני חורף של אפור וכחול, כשהגלים המפלצתיים כאילו בולעים את עצמם כשאין שום אדם טיפש דיו להיבלע ביניהם, ומדי פעם מבזיק לו איזה ברק באופק מעל הים.
הרוח העזה מקשה לעיתים על הנשימה, כשמפעם לפעם מגיחה לה מערבולת חול קטנה על החוף. אנו מחכים שהיא תשכך קצת כדי שנוכל גם לדבר.
אנחנו אף פעם לא מבטלים, גם לא הפעם. הבאתי לנו זיתים לנשנוש, ואילו את הבאת לך בירה ולי סיידר תפוזים מתוק שהכנת לי בעצמך.
את מניחה את ידך בעדינות על גב ידי. את מטה גופך במעט לכיווני ומתבוננת בי. אני מביט בך ובים לסירוגין. שיערך היפה נע ונד בין חלקיקי האוויר המשחקים בו.
"אתה פוחד מהמוות?" את שואלת אותי לפתע. אני, מופתע מחדות השאלה, לוגם לי מהסיידר בתהייה קצרה.
"ובכן, אני לא פוחד מהחיים. אני די אוהב אותם, אבסורדיים וכואבים ככל שיהיו," אני משיב.
לאחר המתנה קצרה את מטיחה בי, "אתה פשוט מומחה בלענות על שאלות שלא נשאלו."
"את יודעת לאן את נכנסת כשאת שואלת אותי שאלה כזו, לא? אני נהנה להיות מלודרמטי," אני משיב בחיוך.
שנינו צוחקים. את לוגמת באריכות, פוזלת לעברי ומבחינה שאני מביט בך במבט כמעט תדהמתי.
"מה?" את שואלת בחצי גיחוך.
"סתם. עשר שנים אני מכיר אותך. עשר שנים התבגרנו יחד, שורדים את השטויות שלנו ביחד באותה הכיתה, על אותו השולחן. זה פשוט מוזר לראות איך מאותה הדרך התפתחנו בכיוונים כה שונים," אני לוגם לגימה נוספת, "זה ממש טעים, דרך אגב."
"תודה. זה מגיע לך," את אומרת בזמן שאת פותחת את קופסת הזיתים. את מחליטה להאכיל אותי בזית מידך, ולי לא נותר אלא לזרום עם הנוהל. את שוב צוחקת.
"זה פאקינג נגמר. זה החורף האחרון שלנו ביחד לפני הצבא," אני אומר.
"שום דבר לא נגמר. הזמן פשוט... עף," את מתקנת.
"ואת? את פוחדת מהמוות?" אני מחליט לשאול אותך בחזרה.
"ובכן, אני לא פוחדת לישון," את קורצת לי ומותירה אותי לדון עם עצמי לגבי התשובה הזו.
גשם מחל לטפטף, אך אנו לבושים היטב. תמיד אהבתי את המעילים שלך, כאילו תמיד ידעת לבחור אותם בהתאמה עוד מאז, מגיל תשע, ועד עכשיו.
"לפעמים זה פשוט עולה בי פתאום - הידיעה שהכל נגמר בסופו של דבר. ואז, מה זה בעצם אומר על המשמעות של מה שהיה, מה שנעלם?" אני שואל.
"נניח שבזמן הצבא הקשר בינינו ידעך ויתנתק -" את מתחילה לענות לי.
"רגע, למה שזה יקרה?" אני קוטע אותך.
"נניח שזה יקרה מסיבה כלשהי. הנסיבות משתנות, וזו כבר מציאות אחרת משהכרנו," את ממשיכה בדברייך, "אתה חושב שהמצב שייווצר בעקבות כך יהיה דומה או זהה לזה שהיה יכול להיות אילו כלל לא הכרנו, אילו לא היינו מתבגרים יחד? האם זה היה מסיר את משמעותן של החוויות שחווינו יחד במשך כל השנים הללו? האם זה היה משכיח את הזיכרונות שלנו זה מזה - אותם הזיכרונות שמשמעותיים עבורנו כרגע?"
"ברור שלא," אני משיב לך.
הגשם מתחזק. "שכחתי לומר לך! קניתי את האלבום החדש של פורקיופיין. בא לך לחנוך אותו יחד?" אני מציע בחיוך.
את מהנהנת בחיוך. אנו קמים ומחלים לצעוד יחד אל עבר ביתי.
כשאנחנו מגיעים, ספוגים במי גשם רבים, אנו ממהרים להיכנס אל החדר שלי. אני מדליק חימום, ואנו פושטים את בגדי החורף ואת הנעליים. אני מפעיל את האלבום במערכת החדשה, ואנחנו נשכבים להתכרבל יחד במיטה שלי מתחת לפוך, בזמן שהסערה מטיחה בחוץ את עצביה.
כעבור כ-25 דקות של האזנה מענגת, אנחנו לפתע שומעים את סטיבן וילסון שר לנו שהזמן עף, בדיוק במילותייך שלך. אנחנו מתבוננים זה בזה. לפתע את נצמדת אליי ומגניבה לי נשיקה על המצח. אני מחזיר לך נשיקה חמה על מצחך ומחבק אותך חזק. אנחנו ממשיכים לשתוק ומשאירים למוזיקה לדבר עבורנו.
את מחלה להתקרב אליי יותר ויותר. במשך עשר שנים לא היינו קרובים כל כך פיזית. זה אף פעם לא היה מתבקש. אנחנו בסך הכל החברים הכי טובים שכל הזמן מפטפטים זה עם זה באמצע השיעורים.
אבל עכשיו כבר אין שיעורים. עכשיו הכל סוער בחוץ, ומסתבר שגם בפנים. ופתאום זה נורא מתבקש. לשנינו נפל האסימון, רגע לפני ששנינו מתגייסים כל אחד ליעדו, רגע לפני שההזדמנות תחמוק מאיתנו.
את מתקרבת לנשק אותי, בשפתיים, בעדינות, כמו שני אוהבים. אני מסובב אותנו ועולה מעלייך, מנשק אותך בחזרה, והתשוקה משתלטת עלינו. עשר שנים שום דבר כזה לא קרה בינינו, ועכשיו אנחנו מבינים - הזמן עף.
הזמן עף - אנשים נולדים ומתים באותם הרגעים, ואנחנו, עתה, את הרגע מקדשים, נסחפים בסחף הגלים. הפעם הראשונה שלי; הפעם הראשונה שלך. הפעם הראשונה שלנו. ומה הולך לקרות מעכשיו? רק העתיד יודע.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
