יש משהו במפגשים עם אנשים מיוחדים - אתה ישר יודע שהם כאלו, ואתה מתאהב בהם, כי אתה רואה בהם מין זוהר שאתה רוצה לגעת בו, ועם זאת להשאירו בשלמותו.
היא הייתה מוקפת בהילה, חסרת כל דווי על פניה. הבטתי לה הישר בעיניים. שוחחנו רבות. ואולי היה זה המפגש לו חיכיתי במשך כל הטיול, כאילו כל הדרכים כיוונו לשם, ביום הזה, במקום הזה, כאילו זה נועד לקרות.
מעולם לא יצא לי לכתוב כך על אדם זמן קצר לאחר שהכרתי אותו. והיא - כמה שיופיה מעטר אותה מבפנים כלפי חוץ, כל כך שלווה, כל כך שלמה עם היותה עצמה - זה אולי משהו שעדיין לא יצא לי לחוות בעצמי לחלוטין.
מהרגע הראשון בו נצטלבו דרכינו, ישר שמתי לב כיצד אישיותה עוטפת את חיצוניותה באורה. והיא טענה שזו לא היא, שזה ישוע שמאיר בתוכה ומקרין כלפי חוץ. איך אין בה פחד לחשוף כך את עיניה? שאלתי את עצמי. איך היא חושפת כך את עיניה הערומות ומלאות הכנות, מאפשרת לחדור כה בקלות לתוך נבכי נפשה, להיכנס לצינוקות מחשבתה, בלי שום פחד? מאז מרשרש בי הניצוץ הזה אותו היא הבעירה באותו היום, כלהבה שלא תחפז לכבות.
שוחחנו במשך שעות, והתקרבנו עד מרחק אפסי. ואני מוצא בשיחה מסוג זה את האינטימיות החזקה ביותר שאדם יכול לחוות עם אדם אחר. האינטראקציה הכל כך פשוטה הזו שאנשים רבים תופשים כמובנת מאליה, אך בכלל שכחו כיצד להשתמש בה באמת. אין שום דבר הדומה לה, אפילו לא מין, כי בזיכרוני נצרבות האידאות של אנשים כזיכרונות החזקים ביותר שלי מהם - ערימות של מילים ומשפטים שלא מתפוגגים מתודעתי. ואל האינטימיות הזו נקלעתי באותם הרגעים עם אדם שמספר רגעים לפני כן כלל לא ידעתיהו.
העוצמה שבה נמשכתי אליה - אין בפי מילים לתארה. היה זה כאילו אנו שני כוכבי שביט במסלול התנגשות, עוברים יחדיו למימד אחר בו תאיר לעד הסינרגיה העזה שלנו. נקשרתי. והיו רגעים בהם אמרתי לעצמי - זוהי האישה לה אני רוצה להינשא, כשכלל לא העליתי בדעתי נישואין לפני כן.
וכשהקשבתי, וכשדיברתי, כששוחחנו - דמעות עמדו על עיניי, דמעות יהלום נוצצות כמו ניצוצות עיניה, אורות נפשה החמים, המלטפים. שקעתי ברגעים של נחת, כאילו הוסר ממני סיר לחץ ענקי. רציתי לדבוק אליה בכמיהה לדעת אותה מתחילתה ועד סופה, את האלפא שלה ואת האומגה שלה.
היה זה אחד המפגשים הקצרים האקראיים הללו שהותירו בי רושם רב ונצרבו בי עמוק בפנים, בלב ליבי - מהדברים שחווים בזמן כה קצר, אך נחקקים בנו לעד. נקודת ההשקה בין הרגעי לנצחי. וזה לא חד-פעמי אם זה נצחי. זה נשאר, ולא הולך לשום מקום. ובאותם הרגעים הרגשתי את אותה האופוריה שעתה תלווה אותי בכל פעם בה איזכר בה.
אך להודו מועדות פניה, ומי יודע מתי ואם בכלל יאורע לנו להתראות שוב. חיבקתי אותה חזק כל כך, חיבוק שלא יצא לי לחוות כבר למעלה מחודשיים. וחודשיים בלי חיבוק אמיתי זה המון זמן. נפרדנו לשלום, אך הייתי שמח. כי מה שחוויתי איתה, גם אם לא יימשך עוד, פשוט לא ייעלם סתם כך. כל מה שאנו חווים עם אנשים אינו אבן דרך ביחסינו איתם, אלא אבן דרך בחיינו.
דברים נועדו לקרות, וכשם שהם מתחילים, כך גם סופם להסתיים. אבל אין שום סוף אמיתי, כי ברגע שאתה כבר קיים וחווה, זה לא משהו שנעלם, וההשפעה שלך אינה מתפוגגת לעולם. היא נשארת למשך דורות גם לאחר מותך. ואתה פיסה בפאזל ענקי, פסיפס אנושי, משוואת הקיום, ענן אטלס, ובלעדיך שום דבר אחר לא מתקיים באמת, כי אתה משמעותי, חלק מהמכלול. אני האלפא, ואני האומגה. אני ההתחלה, ואני הסוף. ואני הוא האינסוף.
הנני משלח את היונה עם עלה זית למען יידע כל בן אנוש - כי הרע והטוב חד המה. ואילו אין הם כלל, אלא אך למראית עין.
התודעה - תודעת הבל היא, ואין בה רוח בחירה, ואף לא שמץ של אקראיות - האמונה היא התכלית. ועל האמונה נשענים קורות הקיום, גבולות היקום והידיעה, כי הידיעה - ידיעת שווא היא בחסרונה של האמונה. האמונה - היא הידיעה.
עתה ידעתי כי אין בכוחו של הטבע לסמן לי אמת, כי האמת היא בתוכי, ואך אין היא אמת אחת, אם כי אחת מני רבות. כלום לא קיים, והכל מתקיים - כל אפשרות ואפשרות, וכולן שזורות זו בזו. ואין כל סתירה, כי אין כל הגדרה, והדימיון, או החלום - הוא המזין את האמונה, שהיא הידיעה, ואף הוא מוזן באמצעותה.
ומניין הכל נובע, ומה מזין את הכל, ואת מה הכל מזין - רבים יעזו להסיק, אך מעטים יתאמצו לחפש.
השאלות - הן התשובות, והחיפוש - הוא התכלית, את המיטב ממנו יש להפיק, כל אדם באשר הוא עצמו ובאשר מה שעימו נולד ומה שעליו גדל וחונך, יהיה אשר יהיה.
ואתה - בחיפושך אחר התכלית - את התכלית הינך ממלא, בידיעתך או בלאו.
כי זוהי הדרך המתפתלת בין תהומות, גשרים ופסגות - זוהי דרכו של התכנון הגדול.
וכי יבוא האחד שיחפש את האחד - באמונה שהוא האחד, הוא את גורלו חורץ באמונתו, ויהיה הוא לאחד.
אני רוצה לספר על העננים מעל ההרים בקפלר ועל הזריחה ומפולות השלגים במיולר האט ועל הנוף המרהיב לאגם מהפסגה ברויס פיק ועל האדמה הגעשית בטונגרירו ועל הנהרות הקסומים בקאס-לאגון ועל השקיעה ואינסוף הכוכבים בברסט היל ועל השלג בטררואה ועל הסופה בפואקאי ועל השקט בפאנגאנוי.
אני רוצה לספר על המפלים ברוב רוי ועל הנוף ההררי הכאילו-מצויר במאונט סאנדיי ועל הנהר האפור הנובע מקרחון פוקס ועל פינת השלווה באגם בנמור ועל תחושת החופש בעמק טזמן ועל הרוח המנשבת בין ההרים מעל האגם בבאונדרי קריק ועל השחפים והגלים בטאנל ביצ' ועל המים הצלולים בפופו ספרינגס ועל הגבעות הירוקות המקיפות את פסגת ריינבואו מאונטיין ועל המפרץ בקצה העולם בנאגט פוינט ועל החוף הקסום בקת'ידרל קוב ועל זרם המים המטורף בהוקה פולס ועל היער המפואר בקייטלינז.
אני רוצה לספר על הראפטינג בנהר הראנגיטאטה ועל הדאייה מקורונט פיק ועל הזורבינג ברוטורואה ועל הפלאים הגאותרמיים בוואיוטאפו ועל המיצגים המרתקים בפאזלינג וורלד.
אני רוצה לספר על כל הפלאות שראיתי במו עיניי ועל כל האנשים המיוחדים שפגשתי ועל כל השיחות המרתקות בהן השתתפתי ועל כל החוויות הנהדרות שחוויתי ועל כל השיעורים שלמדתי על העולם, על הסביבה ועל עצמי ועל כל הפעמים בהן התרגשתי ואף דמעתי ועל הטעויות והפחדים והחרדות ועל הניצחונות וההתמודדויות ותעצומות הנפש.
אני רוצה לספר ולשתף ולהראות את אלפי התמונות לכל אחת ואחד בסביבתי.
עתה, לפחות לפי שעון ניו זילנד, כבר מלאו לי 24 שנים, ואני כה שמח על כך שהמסע הזה נכלל בהן, מסע שלא ייגמר אף לאחר שאשוב ארצה.
לפני יומיים סיימתי את הקפלר, הטרק האהוב עליי ביותר, ובשבוע הבא אצעד לפסגת מאונט אלפרד, המסלול האחרון והחביב לטיול המהמם הזה.
תכננו סופית את ימי סוף הטיול, וזה עצוב מחד ומשמח מאידך. מצד אחד זה מרגיש מספיק, ומצד שני זה מרגיש כאילו משהו עדיין חסר, משהו שגורם לי לרצות לנסוע לניו זילנד בשנית, אולי עוד עשור או שניים, להשלים את המסע עד תומו.
ואני, שלעננים מוקיר אני את אהבתי, אתגעגע גם אגווע בכיסופים לארץ הענן הלבן, ארץ שנחרטה לי על הלב לעולמי עד, ארץ בה החופש שופע מבטן האדמה ועד הגבוהים שבענני השמיים. אני את חותמי השארתי כאן, ועתה את שובל דרכיי אחזיר ארצה לביתי עד אשר תקרא לי אדמה ענוגה זו לפרוח בה בשנית.
עשרים וארבע שנים. לנצח.
Kepler Track, Fiordland National Park, Fiordland, New Zealand
באותו הרגע ידעתי שאני נוכח, הווה, קיים. האדמה הזו, על כל גווניה - הססגוניות הבלתי-מתפשרת, ארכיטקטורה טהורה ומושלמת שרק הטבע יודע ליצור, שלא תשווה לשום ציור של צייר מוכשר על שלל מכחוליו. היופי הזה בהתגלמותו - של מים, שמיים וארץ - כולם חברו יחד, כאחד, על מנת לגבש מנת עונג נעימה זו.
ישנם יצורים הפוחדים מהרי געש, חשבתי, אבל אותן ההתפרצויות האיומות והמכלות הן אלו שפרצו את הדרך עבור הנוף האלמותי הזה. סלעים, סלעי בזלת שחורים, מעטרים את שולי העצים הירוקים והשיחים הכתומים-צהבהבים וניצבים להם במרכז הנהר על מנת לצבוע את מי הטורקיז בלבן. והגשם עדיין לא חדל מלרדת עליי בעודי ניצב לי בנקודת התצפית שאלתרתי עבורי להשקיף על כל זאת ממעל.
יצירה שמתמשכת עשרות אלפי שנים מתנקזת אל תוך תמונה אחת שמגוללת סיפור המתגלגל לו עידנים על גבי עידנים ככדור שלג ההולך ותופח בגלגולו במורד ההר.
באותו הרגע רותקתי, רותקתי למקום, ולא יכולתי עוד להמשיך לצעוד. נבלעתי, שקעתי בתוך התמונה המתפרשת לנגד עיניי כשם שהטבע קרא לי, קרץ לי ואימץ אותי לחיקו.
אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אולם תמיד חלקתי על אנקדוטה משונה זו, שהרי ישנן מילים שמיליון תמונות לא יוכלו לתארן.
צילמתי במצלמתי, אך נוף שכזה הינו מפורט מדי ונסוך בעונג כה רב מכדי לתמצתו באלף תמונות מלאכותיות, ואף באלף מילים או משפטים.
צילמתי בעיני רוחי - צילום שכזה לא יימוש, לא יתפוגג, לא יתאדה מזיכרוני לעולם: חוויה של רגעיות נצחית, או של נצח רגעי - תמונה הצרובה בנפשי-תודעתי לעולם ועד.
Tongariro Northern Circuit, Tongariro National Park, Central North Island, New Zealand
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
