לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Portals of My Mind


.There is no spoon

Avatarכינוי:  Ob5cur3d

בן: 34

Skype:  live:flamingsw0rd 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אולי זה המוות


אולי זה המוות -

שמפריד בין הידיעה

לנצח ההוויה.

 

אולי זה המוות -

שניצב כעובדה,

לקבלו בלית ברירה.

 

~

 

ואתה מת

כשאתה נולד;

וחולם חלום,

והוזה חיזיון.

 

ואתה נושם דם

בכל פינה סדוקה,

ונופל לשיברון שלמותך -

שלמות חלומך הנגוז.

 

דמעות, דמעות נובלות,

שוטפות תכריכי בינתך

האוזלת אל תהום

מִשְׁבְּרֵי תודעתך.

 

וסביבך זרעי שֶׁפֶךְ אדם

בנהרות נושאים שתיקתם,

חולפים הם אל אובדנם-עַד,

עוד בטרם ידעו מה להם אבד.

 

~

 

בחלוף זמני לתהות

אשקע בסְפָר הים,

לומר קינה-לשקוט

עת ליבי נרדם.

 

נכתב על ידי Ob5cur3d , 18/8/2014 23:10   בקטגוריות הגיגים פילוסופיים / מדע בדיוני, יצירות שלי, סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



12/03/2014 (זיכרון חורף)


היה זה יום חורפי וגשום, יום שאינו ככלל הימים, מהימים הללו שנחרטים לך בזיכרון. ענני הגשם התקבצו בשמיים להמטיר עלינו את ממטרי רוחם. אני יודע שאת אוהבת גשם, חשבתי לעצמי. כך גם אני. מחר מתחילות חגיגות פורים, והיום? היום אני פוגש אותך.

 

יצאתי מהעבודה מוקדם, בסביבות 16:30. כשרוחות החורף מנשבות באוויר, צעדתי את דרכי למסוף שבמרכז ת"א. על עדשות משקפיי הצטברו טיפות רבות של גשם, אך זה מעולם לא הרתיע אותי. לאחר מספר ימים של התכתבויות רבות במייל, סופסוף אזכה לראותך.

 

כשעליתי לאוטובוס לירושלים, הפעלתי בנגן את האלבום האהוב עליי של קאמל, "אווזת השלג". אני זוכר שניסיתי לשלוח לך אותו, אך ניסיון זה לא צלח. בדיעבד אני חושב שהיה עליי להביא לך אותו על דיסק.

 

הדרך לירושלים תמיד הייתה נהדרת בעיני רוחי. איכשהו כל פעם מחדש אני סופג את כל האווירה הירושלמית ישר לתוכי. משהו בעיר הזו מעניק לי תחושה כל כך מיוחדת בכל ביקור בה. וכשמזג האוויר חורפי, הזיכרון שלי עובד הכי טוב. תשומת הלב לפרטים הקטנים מתחדדת. אולי זה הריח, ניחוח הפטריכור של הגשם המטפטף על האדמה היבשה ועל העצים הירוקים שגורם להכל להיצרב בזיכרוני כל כך טוב.

 

משום מה יש לי קטע עם זיכרונות של חורף. הם הרבה יותר חזקים, הרבה יותר מוחשיים כשאני מעלה אותם בזיכרוני. אולי לכל אדם יש איזושהי מחזוריות של הדגשת התכונות שבו. אולי אצלי זוהי פעולת הזיכרון שמתבלטת לה בעונת החורף. אולי זו דווקא הכמיהה התמידית העזה שלי לחורף שגורמת לזיכרונות הללו להיות זמינים הרבה יותר. ספקולציות כאלו של תהייה, כמו חלומות של דפרגמנטציה של מחשבות. איכשהו תמיד החורף מוסיף לסיפורים מימד כלשהו של אטמוספריות ייחודית, מימד כלשהו של סינסתזיה מעומעמת.

 

דייט, לא דייט. בכנות אינני יודע מה זה היה. אולי עדיף לא להגדיר, להשאיר את זה כך. אינני יודע עד כמה את זוכרת. היה לי ממש קר, אבל אהבתי את זה. הסתבכנו קצת עם הכרטיסים לרכבת הקלה, אבל בסופו של דבר הסתדרנו, לאחר שעזרת שם לעוד כמה אנשים.

 

כשנסענו ברכבת סיפרת לי על אמא שלך ועל תיאוריית החייזרים שלה, וסיפרת לי גם על שוויצריה המרהיבה. אני כמובן לא זוכר הכל עד הסוף, אבל אני סבור שזה מספיק. העיקר שאני זוכר אנשים. זוכר טוב מאוד, מיותר לציין.

 

אני זוכר בעיקר שהרגשתי ממש נוח, כה שלו, לצעוד שם יחד איתך בסמטאות העיר הגשומות. הו, איך הגשם הלך והתחזק בעודנו מחפשים מקום חמים לשבת בו. אני זוכר שגברים מעוטרים במטריה הציעו לנו להיכנס לברים, אולם ללא הצלחה. חלפנו ליד בר כלשהו שבו התנגן השיר הנודע של קנזס, "Carry On Wayward Son". די הופתעתי שלא הכרת אותו.

 

הגשם הלך והתחזק עד כדי כך שהתרטבנו שנינו יתר על המידה, אז החלטנו למצוא לנו מפלט בבית הוופל שלידו היינו באותם הרגעים. העובדה שהרטבנו את הפרקט ברגע בו משום מקום נחתנו להם בסערה בתוך בית הוופל הייתה מאוד מבדרת בעיניי.

 

הזמנו לנו איזה סופלה, ודיברנו. דיברנו בין השאר על מוזיקה (איך לא?), על החרדה שלי, על הדיכאון שלך, על ניסיונות ההתאבדות שלא צלחו. הקשבתי. קמתי לחבק אותך. נפתחת אליי מהר, מהר מדי. את לא היחידה. אנשים רבים נוטים למצוא בי ביטחון מהר מאוד.

 

כשיצאנו מבית הוופל הגשם כבר חדל להמטיר, אך הדרכים הכמעט ריקות מבני אנוש עדיין רטובות היו, כשעליהן האפלה רבצה בחסד. דיברנו על גורל, על בחירה חופשית, כשאנו צועדים לנו בדרך לרכבת הקלה, לנסוע לתחנה המרכזית, שם ניפרד לשלום. החזקנו ידיים. זה הרגיש כה אמיתי, כה משמעותי. אינני יודע כמה היה היום הזה משמעותי עבורך, אבל עבורי היה זה יום הגדוש ברגעים קצרים של חיוך שכל כך שווה לחיות עבורם.

 

ברור שלא הספקתי להכיר אותך, וגם לא את אותי. אבל הזיכרון לא משקר. היה שם משהו מאוד מיוחד. כשנפרדנו לשלום חיבקתי אותך שוב, ואפילו נשקתי לשפתייך. זה היה נעים וכה מרגש. מאז לא ראיתיך שוב. כתבת לי שאת לא יכולה להיפתח לאנשים חדשים בתקופה הזו, לא בצורה כזו, לא אליי, לא עבור קשר זוגי, וגם לא עבור קשר חברותי. הבנתי; הבנתי זאת היטב. לפעמים זה הדבר הנכון לעשות, במיוחד במצבך. אבל העובדה הנפלאה היא שאני לא שוכח את היום הנפלא הזה שהיה.

 

הפסקול של אותו היום, "אווזת השלג", תמיד מעלה בי את אותן התחושות של חורף, של גשם, גם כשחם מאוד בחוץ. וכשאין עננים בשמיים, אני מדמיין אותם. קרוב לוודאי שאין לך מושג לגבי כל הדברים שאני כותב כאן, ואולי את גם לא אמורה לדעת.

 

כשהפסקנו לדבר ניהייתי חולה. אני די בטוח שהתקררתי שם איתך כהוגן. וגם הייתי קצת עצוב כי זה נגמר עוד בטרם זה בכלל התחיל, אבל תחושת הפספוס הזו חלפה והתנדפה לה במהרה. לאחר שהחלמתי פגשתי מישהי נפלאה, מישהי כל כך מיוחדת שלמדתי יחד איתה המון. הייתה לנו מערכת יחסים נהדרת. והפרידה הזו כל כך טרייה, עד שברטרוספקטיבה אני נזכר בכל אותן הפגישות הראשונות איתה, אבל איכשהו אני נזכר קצת גם בך. אולי כי ההתייחסות לרצף האירועים היא בלתי נמנעת. אחרי הכל, פגשתי אותה לראשונה כשבועיים לאחר שפגשתי אותך, כשבמהלך השבועיים הללו הייתי די חולה. גורל? צירוף מקרים? אולי כך כל זה היה אמור לקרות. תמיד תהיתי כיצד זה השפיע עלייך, אם בכלל.

 

הקיץ מאוד חם, מאוד מחרפן, ומעורר בי תמיד ציפייה לבואו של החורף. כשהייתי באמסטרדם בסוף יוני הסמטאות יחד עם הרכבת הקלה והגשם הזכירו לי קצת את ירושלים. ואף כל זה הזכיר לי את הביקור האחרון שלי בירושלים - בחורף, אז נפגשנו. אינני יודע מה הפואנטה של כל מה שכתבתי כאן מעבר להעלאת הזיכרון על הכתב. פשוט הרגשתי שזה הכרחי לעשות זאת. אולי זה כל העניין - את בת-זוגי בארבעת החודשים האחרונים הכרתי מיד לאחר שאת ואני ניתקנו את הקשר הקצרצר שהיה בינינו. אני רק מקווה שאת בסדר, על אף שזו תקווה די גדולה.

 

נ"ב - אני יודע שהיית אוהבת את המנגינה הזו מ"אווזת השלג":

 

נכתב על ידי Ob5cur3d , 17/8/2014 16:57   בקטגוריות יצירות שלי, סיפרותי  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבי


בואי -

אשבה אותך במרתפי;

כנסי -

אכלא אותך ביצרי.

 

שבי בחשכה,

והביטי -

כיצד כך אקשור ידייך,

ואת לא תצרחי.

 

אקרע אותך מבגדייך,

ואדקור הפעימות

ההולכות וגוברות,

המרטיטות כל איברייך.

 

שמעי -

כיצד אני מפר

את השלווה,

בלהבי משספה.

 

הריחי את הריח

שבזיכרונך ייחרט -

נשפי ושאפי,

וכל טיפת רוק בלעי.

 

טבעי בתוך עיניי

כשאני חונק

ומלטף וחותך

ומלקק פצעייך הטריים.

 

עוד רגע

הכל כבר ייגמר,

אבל בי יישאר

ובך לעד ייצרב.

 

אל תבכי -

אמצוץ את דמך,

ואחבוש את הכאב -

אקשור אותו חזק אל גופך.

 

שתקי -

הישארי רדומה;

אל תשכחי -

אל תספרי את שהיה.

 

שובי, אליי שובי -

בכל ליל לשבת,

ואשוב לשבותך

בשבי בושתך.

 

 

נכתב על ידי Ob5cur3d , 11/8/2014 19:20   בקטגוריות אפל / מורבידי, יצירות שלי, סיפרותי, BDSM  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כאוטי (אנטרופיה, חלק שלישי)


[מעבר לחלק הראשון]

[מעבר לחלק השני]

 

וההיגיון שאבד

והמודעות המתכנסת

אל תוך נקודה סינגולרית

המלאה בספק

 

מציאות אשלייתית

רצופת טעמים חסרי קוהרנטיות

בסובייקט של אובייקט שאינו סובייקט

כשהיקום הוא חלקיק בתוך מפה של חלקיקים

הבלועים בתוך יקומים אחרים

 

חץ הזמן מלא הוא בחורים

של עבר, של עתיד

שזורים בהווה

שאיננו קיים

 

מה קיים?

ומהו הזמן?

והשפה המתפוררת

השלווה הנפרמת

 

מסכת הרהורים

הנחתמת במילים

של שתיקה תמידית

במרחבי הסתברויות

המעורפלים בקביעות

חסרי כל תוחלת

 

אתה

בסך

הכל

פיון

 

בשחר ההכרה ובדמדומיה

בחלום הרובץ על הוויה אובדנית

חסרת משמעות אבסולוטית כשלעצמה

מלאה בגלים של אי-שפיות

רצפים בלתי נגמרים

של נסיקה ונפילה

 

בשיח מחשבות מתפרצות ומתנפצות

חקוקה האמת הבלתי נדלית

השקרית, הריקה

 

והאני שנשכח

והזיכרון שהתבדה

שהתנקזו אל תוך ישות אחת

שכל טיבה ומהותה הם

טרמינוס

 

נכתב על ידי Ob5cur3d , 10/8/2014 20:27   בקטגוריות הגיגים פילוסופיים / מדע בדיוני, יצירות שלי, סיפרותי, פסיכדליה / סוריאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צל


מלאת חיים הייתי, ומלאת חיים נשארתי, אך החיים מעולם לא מילאו אותי כפי שהייתי רוצה.

אתה, שגזלת את חיותי באותם הרגעים בהם ניצלת והשפלת, אתה הלכת והשארת אותי חשופה.

אני ריקה מתוכן. השריפה בגופי, הצריבה בתודעתי, של מגע עדין שהיכה, ולא הותיר מקום לשום זהות.

מגע שלא ישוב ללטף, אלא רק להזכיר ולהכאיב את אותן הכוויות שמילאת בכל פיסה מעורי.

אני לא שלמה, ואולי מעולם לא הייתי. המחשבות טורפות ושוברות, אך לא בונות.

לפעמים המוות כה קרוב אליי, קורא לי לטבוע, קורא לי לקפוץ אל תהום אובדני.

נעלמתי עוד כשבאת והבטחת, כשמעולם לא קיימת, כשאת נפשי מילאת בחלל.

והייתי כמהה להודות ולומר לעצמי - אני קיימת, אך לא - מי אני בכלל? אני חסרת רצון, חסרת קול, חסרת מקום.

אין בי עוד תקווה שיום אחד אראה, אביט ואקבל, שיום אחד אלמד את הפחד ואת החלומות.

אני כבויה; כולי חרדה, דווי ושכול. מחשבותיי הן הדף נשקך, אמת שקרך, הבל שתיקתי.

אין בי מציאות ואין בי חלום, כי סיוטיי כילו את אמונתי. אתה השוהה ברוחי, ואני הנאלמת והנעלמת.

אני צינור של שלמות מזויפת - מחשבות שזורמות בי כמו דם לייצר כתבים אלו שאותם אינני באמת יוצרת, אלא מקיאה.

אתה שולט על נפשי, על גופי, על מחשבותיי, אדון ליצריי, לוקח וגוזל ממני הכל, כל רוח לחימה, כל ניצוץ של אמונה.

אתה משתיק אותי, ולא נותן לי שום מנוחה ומרווח...

להרים ראשי, אל הגבהים להביט - לעננים, לצייר לי שבילים - בהם לצעוד, לעשות את הדברים בדרכי.

אני רוצה עליך לגבור, את קולך להפסיק. אני רוצה לפרוץ החוצה ולהשתחרר, לצאת מן הכלוב בו אתה כולא אותי.

אסירה של מחשבות שרק רוצה לעוף ולנגוס מן ההגשמה שבפסגות ההרים ומן החופש שבשמי התכלת האינסופיים.

אני יודעת שבתוכי אוגרת אני עוצמה אינסופית, במילותיי המלחשות, אלא שעתה כנפיי מכונסות בתוך סופיות נוכחותך.

אתה הצל אותו אני רוצה לנצח, הצל אותו אני משוועת להשמיד.

אתה הצל שאונס רצונותיי בצינוקות מחשבותיו ולוכד חלומותיי במכלאות פחדיו.

במקום בו פרחים נובלים והאמונה נשארת, זרעיהם ישובו לפרוח באביב.

שלא כמו אותם המאמינים בהבל אמונתם לומר בגאווה כי באמונה אין עוד צורך.

האמונה היא שתנחה אותי במעגלי צדקי; האמונה היא שתכרוך סביבי תפילין של תקומה.

אני עדיין לא מתה. אני מחושלת וחזקה. אני אשוב לפרוח, אשוב לקום על רגליי בעוז רוח לשמוח.

 

אפילוג

 

אומרים שלפעמים גורלות זרים נשזרים זה בזה.

אני מאמינה שנכון יותר לומר

שאלו החיים ששזורים זה בזה

בענן אוניברסלי נצחי אינסופי,

ענן אטלס,

שאיננו מוגבל או תחום במקום או בזמן.

 

אין צירופי מקרים,

אלא רק האשליה שלהם.

ואנחנו לא לחינם פוגשים אנשים,

או בעלי-חיים, או פרחים, או עצים,

אוהבים אותם, מאבדים אותם,

ומקבלים אותם בחזרה בדמותם של אחרים.

 

תן בי את השלווה...

 

[על מאבקי המתמשך בסרטן נפשי. הכרתי בחוסר יכולתי להתמודד לבדי - השבוע מעלים הילוך ומתחילים בטיפול.]

 

 

Behind our soulful eyes we hide

Our deepest fears we find

נכתב על ידי Ob5cur3d , 3/8/2014 18:40   בקטגוריות חרדה / דיסוציאציה, יצירות שלי, סיפרותי  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
22,738
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לOb5cur3d אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ob5cur3d ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)