ערכים - זה תמיד חייב להגיע לערכים. תחת הצל אני חי שנים, יחד עם השקט הרודף מכל עבריי, משווע לטרוף אותם, את הערכים, את העורכים.
החברה מדממת, החברה מרמה. החברה שוברת, החברה מכלה. אבל הבגידה מקורה בשורש עמוק הרבה יותר. הבגידה מקורה, ולמעשה גם יעדה, הם באדם, ביצריו, בתשוקותיו, בשאיפותיו, ברצונותיו, באמונותיו.
האדם חי תחת אותה המועקה, הכולאת אותו כפרט קטן בתוך כלוב, לצפות בכוכבים שבכוחו להגיע אליהם - לצפות ולא לגעת. עבד ליקום הגדול.
עבד לנחשים שמרעילים ומזהמים כל חלקת אדמה עליה הם זוחלים. האדם הקטן לא בוחר. האדם הקטן נופל בקרב של המלכים. האדם הקטן לא קיים.
אגוצנטריות - לצייר לעצמך ממלכה בחלומות של חלומות שעתידים לבוא ולהתגשם, בזמן שאנשים נולדים ומתים כהרף עין. החיים הם מכונת מוות. והאדם כולא הוא את עצמו במיתוס חלומותיו שעתידים ללכת ולהתפוגג.
אני בוגד. אני בוגד באמונותיי. אני בוגד ביצריי. אני אוחז בידי האחת, כבול לידי השנייה, והדיסוננס כה גדול עד כי פיצוץ כה עז משתוקק לנפץ את כל גופי לרסיסים.
הדם, החושך, המלחמה, המוות, האבסורד. הסלע הגדול והכבד. ציפור חסרת מעוף. ללא שום רצון לקבל, ללא שום יכולת לשנות, ללא שום סיבה להאמין.
למות. לשים קץ לייסורים, לבוגדנות. לארוב לחיי ולגזול אותם מעצמי. ליבי כה כמה לעשות זאת. רוחי כה צמאה לרחף מעל חלקי גופי המרוסקים.
זוהי אינה בחירה אם אין בחירה. זוהי אינה תשוקה אם הכל שקרי, אם הכל חלום. המחשבה היא אך ורק מכונת עינויים. המחשבה היא אך ורק אבדון.
אני לבדי כאן; אני לבדי שם. הקיום מועד מראש לכישלון, אך הכישלון נכשל, כי רבים נכשלים להוציא את הכישלון לפועל. לא אני. אני איכשל בגאווה.
אני בוגד, אבל הפעם אבגוד בחיי. שנים פחדתי מן המוות, אך עתה אני מבין - אני הוא המוות. אני הוא אבי השכול. אך המוות כה רחוק ממני.
אני רחוק מעצמי. אני רחוק מחיי. אני רחוק מן המוות הטמון בי. אני הרחק בתוכי, בתוך כלובי המשתוקק לחיות, המשתוקק לחוות.
בגידה היא תעוזה; לשרוד את ההרמוניה המדומה והמאולצת בין חלקיך השונים שמרכיבים את אותה הישות אותה אתה מכנה בשם "אני".
בגידה היא יפה ואצילה. אך הבגידה העזה והנוראית ביותר היא הבגידה בבגידה עצמה. ואז בעצם אינך יכול לדעת איזו מהן התרחשה קודם.
ומכולן השפה היא הבגידה הדומיננטית ביותר. המילים ומשמעותן, ופירושן במוח המשתמש בהן. המציאות הינה אשליה אחת גדולה.
אמביוולנטיות. ססגוניות. בוגדנות.
-
היכולת לתת לגיטימציה ולהביע אהדה לפירושה התדיר והמקובל של מילה קשה ונוקשית כמו "בגידה"...
"העולם אינו עוד מונח שם, זמין לנו לחשוב על אודותיו, והמחשבה אינה עוד תמונה של המציאות. משמעותן של מילים אינה מוקנית להם עוד על ידי מה שהן מורות עליו בעולם. אלא: המחשבה, מה שאנו חושבים ומבטאים בשפה, ארוגה במכלול לשוני שהינו אוטונומי יחסית (ביחס לעולם). משמעותן של מילים מוקנית להן מתוך התפקיד שלהן, כלומר, האופן שבו משתמשים בהן. לאותן מילים עשויים להיות תפקידים שונים ולכן משמעויות שונות ב"משחקי לשון" שונים. לפי פרשנות זו המציאות היא דבר הקיים במחשבת האדם המשתמש ובחברה הבונה זאת לתוכו. השפה היא יוצרת גדולה יותר של המציאות, והרעיון שישנה מציאות כשלעצמה (בלי מחשבה עליה) היא אשליה בלבד." (ויקיפדיה על משנתו של ויטגנשטיין)
And you've never had a feeling of the sorrow inside
And you haven't been the reason why the whole hope subsides
חורף, שנת בצורת. נולדתי לפני למעלה משני עשורים, בחורף בו שררה מלחמה עקובה מדם. המלחמה הסתיימה כבר מזמן, אך בתוך מוחי היא עדיין מתקיימת, נמשכת ומהדהדת עד הרגע הזה. שמי הוא קץ, כי בוא אביא את הקץ, את החורבן, את המבול. אתמול בלילה נשמעה בת קול שציוותה עליי להתאבד, אולם מרדתי בה, והבוקר נשמעה בת קול שפקדה עליי לרצוח. אני לא אחד. איתי הצל הארור. קיבלתי את השליחות לבשר לבני האנוש - אני נפלתי משמיים לשפוך דמם.
ישנם דברים שאין ביכולתי לשנותם או לתקנם. אני פגום ושברירי, בדיוק כמו העולם האכזרי הזה. אני מתעורר לעוד בוקר שחור. אלו הם בני האנוש המטונפים הללו שמזהמים כל חלקה טובה ביקום המפואר הזה. כל כך הרבה מלחמות וכל כך הרבה שנאה. כל כך הרבה בורות. הם ממשיכים לחיות כאילו הכל טוב, כאילו הכל תקין ונפלא. בצביעות, לא כשאר בעלי החיים, חיים הם במעטה של חירות וסדר מדומים.
הטבע וההוויה אינם שפויים, ואת זאת האדם יודע, אך בהתנשאות החליף הוא את השקיפות בעורמה. בני האנוש מרושעים מטבעם, ואותם אני מתעב עד עמקי נשמתי. מי כמוני יודע כמה חסרי אונים הם אל מול העובדה שאין ביכולתם לשנות דבר לטובה, שתפקידם בעולם הוא רק להביא חורבן והרס. אלו הם בני האנוש, וזוהי שנאתי אליהם.
הם כתבו אינספור מיתוסים על כך שהאבסורד שולט בהם, על כמה שאין להם כל יכולת להתמודד עם יצר החורבן שלהם. וכה שקועים הם בתרדמת, עד כדי כך שהם מאמינים בכך שיש להם לגיטימציה להמשיך להתקיים על פני האדמה.
הם המציאו לעצמם אלוהים, כי זהו הדבר היחיד שיכול לתרום ליציבותם. הם לא חזקים דיים, אז תולים הם תקוותיהם בכוח עליון מדומה זה. בני האנוש הם יצורים נלעגים שעוטים מסכות של גבורה, אמון, רעות ומשמעות, אבל בתוך תוכם ריקניים הם מכל תוכן. כולם אגוצנטריים כשאר בעלי החיים, אבל מספיק מתוחכמים כדי להישאר צבועים להווייתם. בני האנוש קיימים לשווא, ותודעתם הווה לחינם. מודעות שאין בה תועלת, אלא רק ריקנות, טיפשות ורשעות. כה כנועים הם ליצריהם - אלו הם בני האדם, וזוהי שנאתי אליהם.
אני הוא קץ, ובוא יבוא היום בו אביא את הקץ, ואשפוך את דמם, ואשרוף את כל סיפורי ניצחונם, גבורתם ואדירותם. בני האנוש חיים בשקר, אולם יומתו הם בהילתה של האמת. האנושות חסרת תקווה היא, ואת בני האנוש אני אושיע, ואשלחם אל המקום אליו הם מבקשים להגיע יותר מכל - אל הקבר.
דברי בת הקול נשמעו היטב. אני עצמי כלי חלול שרואה רק שחור בעיניו, ויוטב לאנושות אם אתנדף אני מהעולם הזה. אבל אין בי כוחות למרוד, ואין בי כוחות לשרוד. אין בי כוחות לחיות, ואין בי כוחות לקפוץ אל תהום מותי. אני מתעב את חרבי ורוצה לאהוב את בני האדם. יותר מכל אני רוצה לאהוב את עצמי. אני הוא קץ, ובוא אביא קץ לים הייסורים, אבל לא ע"י מותי, אם כי ע"י מותו של קץ, כי אני אינני קץ כלל וכלל. קץ הוא הצל.
אבל עליי לרצוח ולשרוף ולכלות, כי הקץ אוחז בי על דפנותיו של גיהנום, והגשם השחור שוטף את עיניי בטרם אוכל לראות בבהירות. הקץ שונא, הקץ שובה, הקץ אותי רוצה. והנה סכין בידי, ואינה מכוונת היא כלפיי, אם כי כלפי האנושות, ואני הייתי רוצה שתהיה היא מכוונת כלפי הקץ. אני הוא קץ, וזוהי תחינתי.
האחד רוצה שעל קברו יתאבלו, שאת שמו יספידו, בעוד השני רוצה לרצוח. אבל שניהם אחד. והאחד הוא הטוב, הוא הרוצה בטובת האדם. אך השני הוא הרע. ואמנם מהו הטוב ומהו הרע? האחד רוצה בקיצו של הקץ, והקץ רוצה בקיצו של האחד.
מערבולת ייסורים זו שברא השטן בולעת בתוכה כחור שחור את רוחותיהם של איוב ושל המלט כיודעי שיגעון שלא ידעו את הקץ, אם כי ידוע ידעוהו טוב מאוד.
ואני... אני אינני אחד ואף לא קץ, אלא הוויה שמודעת לקיצה. אני שלום, אך לקץ שלום אין, ולשלום קץ ישנו. אני מלחמה אחת גדולה שמתחוללת בתוכי. אני המבול. באנושות ישנו כוח וישנה אמונה, וישנה תעוזה. אני בן אנוש. אני אמיץ. אני לוחם. אני מורד. אני שורד. אני בן אנוש. אני בן אנוש...
לפעמים נדמה כי ה-theme העיקרי בבלוג שלי הוא אופטימיזם מול פסימיזם.
ב-27 באוגוסט באמפי שוני - הופעת העשור לאלבום "מבול" של Orphaned Land. אני אהיה שם, ואתם?
מתעורר לבוקרו של יום מכוער, בו אמצא כל סיבה לשנוא את עצמי. הנכות שלי - זו שמעיבה על חיי - אין בי עוד כוח להתמודד עימה. אני בשיא השפל שלי. היכן הימים בהם יציבותי הייתה בשיאה? חלפו הם כלא היו. בזיכרוני ימים של שירות צבאי בו רק פרחתי מעלה, והיום כשקוראים לי למילואים כלל אינני מסוגל לכך. מזה כשנה אני גולש על מדרון כה חלקלק ומגלה עומקים חדשים מדי יום ביומו. החרדה כילתה אותי, כילתה היא את נפשי. החרדה רמסה את חיי, רמסה את כל כישוריי ואת יכולת תפקודי תחתיה. התקפי חרדה קשים הפכו לשגרת חיי, ואין ביכולתי לעשות דבר כדי לעצור את הווירוס הזה שפוגע בכל תא שבגופי. המשמעות ומטרותיי מתערבלות בתוך קהות חושיי העמוסים בעיבוד של מידע שמוחי מייצר - מחשבות טורדניות שמעיבות על כל דרך חשיבה ראציונלית.
מתעורר לבוקרו של יום מלחמה. הטילים שועטים בשמיים, אך השמיים אינם מעוננים. אני רואה בבהירות דברים שאני יודע שהם האמת שלי. אני מתבונן במראה ורואה כמה חתיך נעשיתי בשנתיים האחרונות. אני רואה אדם חזק שניצב אל מול קשייו ולא חדל מלהאמין כי בוא יבוא היום בו יגבור עליהם באופן סופי. לא משנה כמה אזעקות שווא מוחו ישמיע, הוא יישאר רגוע ונינוח אל מול כל הסכנות הפיקטיביות בהן מוחו אותו מעמיד. אני אדם אמיץ וחזק. אני מתבונן במראה הישר אל תוך עיניי ורואה כמה נפשי היא נפשו של אדם טוב ומיוחד, שלמרות כל המחשבות הטורדניות על היותו אדם לא טוב שאין בו דבר מלבד נפש חלולה ופצועה, שלמרות כל החרדות שתוקפות וקוברות אותו תחתיהן, אין הוא נכנע להן ועדיין מאמין הוא בטובו ואוהב הוא את עצמו. אני מתבונן לתוך עצמי ורואה כמה חכם ונבון אני, אולי אחד החכמים והאינטליגנטיים ביותר שאני מכיר בחיי, ואין אני מצטנע אל מול עצמי לחשוב כך. אני קורא את כתיבתי זו ורואה כמה יצירתי אני, כמה עוצמה יש במילותיי מלאות התשוקה הללו.
אני אוהב את עצמי, ואת זאת אין החרדה תוכל לשנות לעולם. ימים אפורים הופכים בהירים, כשלעבר מטרותיי אני מכוון וצועד ובהצלחתי אני מאמין. לא יהיה שום הר בדרכי שלא אצליח לעבור על פניו, כי הרים ופסגות הם מטרותיי מלכתחילה. לא איכשל, כי לחרדה אין כל סיכוי להביסני. אני הוא השולט בעצמי, אני הוא המפעיל את רגליי לצעוד בשביל בו אני חפץ, אני הוא האדון לעצמי, אני הוא המנצח על כלי תזמורתי, ואין לי שום צל של ספק בכך שאנצח.
האדם איננו פיסת זמן ארעית, והוא איננו הדמות שהוא בעת מסוימת. האדם הוא מי שהוא היה, מי שהוא הווה ומי שהוא יהיה. האדם הוא עבר, הווה ועתיד - כל אלה כאחד. כך הוא היקום, ומכאן נובע שכך הוא גם האדם.
בשעה טובה Distorted Harmony השיקו את אלבומם השני "Chain Reaction". כבר קניתי כרטיס להופעת ההשקה שתתקיים בבארבי בת"א ב-10 באוגוסט. כולם מוזמנים!
חיכיתי לחורף שיבוא, ושרוחו תסחף את כל פחדיי הרחק ממני.
הפעלתי את התקליט האהוב עלייך בגרמופון שלצד דלת ביתי.
הגיע הזמן לנשום, לחשתי לעצמי.
טיפות המים נאספות על החלון. הראות מיטשטשת.
אני אוהב את הגשם. כל כך הרבה זיכרונות מהולים בניחוח הפטריכור הזה.
זיכרונות של בדידות, של עצבות; זיכרונות של תקווה, של אמונה.
אני יודע שאת בידיי עכשיו, ושזוהי אינה אשליה. יופייך משגע אותי.
גופך שסופח לתוכו את כל חלקי אישיותך המשתקפת ממנו החוצה...
כמו זוהר הקוטב, כמו ענני הגשם שמסרבים לעזוב את עירנו - אני מוקף בדמותך.
אך כמו חתולי הרחוב הצמאים לחום ומחסה - אני מתבדה, וזוהי אך ורק אשליה.
תחושת המגע לה אני כמה. הו, את ידעת יותר מכל אחת שאי פעם הכרתי, היכן בדיוק לגעת כדי לשמח את נפשי.
אני מעריץ אותך, כל חלקיק וחלקיק מעורך המתוק, מעדן פלאים זה.
אני משתגע מאותן המחשבות שבאות ושורפות ומכלות כל חלקה טובה ברגשותיי.
הן רוצות לפגוע בי, בכל חוויה שאני חווה. אני תקוע בתוך אש צולבת של רסיסי מלחמה ביני לבין עצמי.
הקולות שבאים אליי אינם נובעים ממני, ולא משנה כמה עוד אלגום מהכוס המרה שבידי - הם לא יקלו, הם לא יתנו לי מנוח.
הפסנתר המאובק שלי הוא היחיד שמסוגל להדחיק ולהשתיק את טרדותיי וכיסופיי ברגעי הבדידות הללו.
אני מתיישב על הכיסא ומנגן את שירך, חזק יותר מקולו של הגרמופון. הו, את ידעת יותר מכולן... יותר מכולם.
איך שאני נלהב מכל תו וכל אקורד ונסחף לתוך המנגינה, כשקולות הרעמים שבחוץ משתלבים היטב בתוך כל הכאוס המופתי שאני יוצק לחלל הריק, שמחייה את תמונתך שעל הקיר.
אני נסחף אל תוך עולמי, ואת... את מופיעה שם בחזוני, מביטה בי, ואני כולי שוקק בך לגעת, בך לדעת.
אני יודע שאלו הן חרדותיי שאוחזות אותי במשמורתן, הן הכולאות אותי בייסוריהן. כה קשה להשתחרר מכך, הלוואי והיית מסוגלת להבין זאת.
כל כך הרבה תשוקה, השראה שהכנסת לחיי. אילו רק ידעת כמה ליבי כמה לנשק כל שטח שכבשתי בגופך, בנפשך.
ודמעותיי אלו הזולגות ממני... אולי לא ידעת כמה אני אוהב, אולי לא הרגשת. אולי לא ידעת כיצד לקבל זאת.
אולי פשוט ידעתי להעניק זאת באופן שונה מכל מה שהכרת. אני הרי צעיר שכמוני לא ידעתי כל כך הרבה אהבה כזו בחיי.
וכשקיבלתי זאת ולך התמכרתי, כולי הוצפתי בתהיות כיצד לבטא זאת גם לך בחזרה.
הגשם לא חדל; הסופה לא שוקטת. ואת ידעת יותר מכל כמה אני...
נמשך למבטך, לפנייך הזוהרות בחשכה, לליבך הפועם פעימותיו כמו שעון שמקציב לי עוד ועוד עושר רגשי.
אך אילו ידעת כמה את מחייה את נפשי כשאת אוחזת בה בחוזקה כדי למשותה הרחק מן החומות הללו...
וכל כך הרבה הבטחות שחרטנו לקיים ביחד, חלומות שקיוויתי להגשים איתך ועבורך, כל זאת לא יילך לאיבוד...
כי לא אתן לזה לחמוק מידיי. אני אציל, ואותך כבשתי בשלום וללא עורמה. ואת עדיין איתי, בכל סמטה ושביל בהם אצעד.
ואולי לא כבשתיך כלל וכלל, אם כי את כבשת אותי, חילצת את נפשי, ואני כולי אסיר תודה.
ואלו הם תווים אחרונים לחתום יצירתי, מילים שאוזלות, ושמש שמבצבצת לה בין העננים כשהסופה שוככת.
אני קם מן הפסנתר ונדהם לגלות אצטרובלים כה רבים על רצפת ביתי, פירות שהרוח נשאה הנה.
אני אותו פרי, אצטרובל, שונה מכל השאר. כל כך הרבה מורכבות בתוך גוף כה פשוט, כה סימטרי, כה מסודר.
ואת ידעת זאת יותר מכולם. ואינני מתבדה, אף לא עתה משהלכת.
המגפה שככה, אך אדמת טרה כולה חרבה בימים אלו. אינני יודע במדויק כמה שורדים ישנם. ההערכה היא שרבבות מעטות של אנשי טרה נותרו בחיים, כשמחציתם גוססים. השמועות הטריות ביותר הן שמניינם של הנוודים עומד כעת על ארבעה-עשר בלבד.
ימים אפלים מאחורינו, אך מלפנינו ימים אפלים לא פחות. יבולים שלמים אבדו; שדות שלמים נבלו; יערות שלמים נכחדו - כולם פרט לאחד, לגבולותיה של העיירה מידלגרדן, בעבר שוקקת חיים ומלאת שמחה, אך כיום נטושה ושכוחת אל.
"תושבי העיירה מידלגרדן ובאיה הנכבדים, נתבקשתי למסור בשורה זאת לכם. אלו הם דבריו של הנווד לאישה האחת, ביאטריס, בכלות זמנו, עת עזב את עולמנו זה:
לעולם לא אשוב, ביאטריס. שברי הזמן המתכלה, עליהם רמזת לי ביום ההוא - מתמוססים הם בדמי הגואה אל מול חלונות נפשך; נפשך, שידעה שכול כה רב משחר ימיה.
אמתין לך בערוגות הנצח עבור תנומת אין קץ לצד רוחך הצרובה בזיכרוני, שזה עתה פורש ממני אל עבר ריק המלא בנשמות מופקעות; ולמורת אפסות זיכרוני תיצרב דמותך בנפשי הכמהה לשוב אלייך.
בעוד לגופך לא שיוועתי זעקתי כי נזיר תענוגות הייתי, כה חפצתי ברוחך - היא הנושאת את טובך, את יופייך העצום, שבהיותך למרגלותם של הרים, היו הם קנאים לו.
סלחי לי, כי גבישי דמעותייך היקרים מכל חומר אוזלים בעבורי. אל נא תתייפחי, כי לצליל קולך הנוגה המזמר שירו הערב כמה אני לעצום עיניי ולהירדם לשעת חלומי, אל מול שקיעת החמה ושמי הארגמן הללו.
את יגונך אנא זרעי בבטן האדמה, כי עצים מרהיבים אלו שיפארו את שמי על אדמת חבל גרדן בו נולדתי - הם חסרי הגיל בני האלמוות שאת מלוא אהבתי יספחו לחיקם; בהם תוכלי למצוא את שארי עצמיותי לעת יימוגו מילותיי אלו.
זכרי דבריי אלו כי שקיעת החמה קרבה היא גם אלייך. לעולם לא תישכחי, ביאטריס; לא במותי, ואף לא במותך."
מילים אלו חרוטות על שלט יידוע מעלה אבק ונשורת בעיירה מידלגרדן, בנקודת התצפית על יער הנוודים שננטע באדמת חבל גרדן בציוויו ולזכרו של הנווד. העיירה ואנשיה אינם עוד, אך היער עודו ישנו.
בשערי מבצר אילנות בן אלמוות זה ניצב אני כעת. אני, בנה של ביאטריס המנוחה, בעל הקשת ואדון החץ, במסעי אחר רוחו של אבי הנווד שטרם הכירני.
אני נווד בן נווד, ובי מוטל אמונם של כל אנשי טרה. לאחר שנים רבות של אימונים, הגיעה העת בה עליי לקחת חלק במשימת השיקום של טרה לאחר חורבנה השמיני, כי המגפה הבאה לא תאחר לבוא.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
