Portals of My Mind

"אל תדבר עם זרים," אמא אמרה, כי הם רק ישפילו, כי הם רק יכאיבו.

"ואל תרכוש חברים," היא הוסיפה, כי אין באמת חברים אמיתיים, כי אסור לסמוך על אדם.

בוקר. אני ברכבת בדרכי לעבודה, לוגם מכוס הקפה החם, מרפרף בעיתון בעל הדיו הטרי של היום.

יחד איתי מאות אנשים, וראשיהם, כמו ראשי שלי, טמונים בעיתונים, בספרים, במחברות, בטלפונים הסלולריים.

כל אחד ועיסוקיו; כל אחד ואנשיו; כל אחד לעצמו; כל אחד עם עצמו.

כל אחד מנוכר; כל אחד מנותק מהאשליה שסביבו, אשליה של אנשים כמוהו שחשובים לעצמם לא פחות משהוא חשוב לעצמו.

בכל יום אני מקשיב לאימי, אבל תוהה... האם היא צדקה?

אל תדבר עם זרים, כי הם לא יענו לך, כי הם לא ידברו איתך, כי הם לא יפנו אליך, כי אתה לא חשוב להם.

למה אף אחד לא מדבר עם אף אחד? האם גם לכם אמא אמרה לא לדבר עם זרים?

הגיע הזמן לרדת מהרכבת ולהמשיך בשגרת היום. "יום נעים," אני אומר לעצמי בראש.

עוד לגימה קטנה מהכוס, ורגע לאחר מכן היא כבר בתוך הפח.

"יום נעים," הזר במוחי לחש לי.

יום נעים, ואני נע (ונד).

Of course mama's gonna help build a wall.

Mother, did it need to be so high?

הכניסיני -

אל מחוזות חזיונך

המשתוקק,

הצמא למגע המענג.

לעת אשהה בדימיונך

ובי תחפצי בהזייתך,

בעודך עוצמת עינייך,

אך חשה ומביטה

ושוחה באצבעותייך

בנהר ערוותך הגועש.

כי לצווארך אנשק

וללחייך אלטף

ואת אודם שפתייך אעדן,

בעודך משייטת

ועולה ויורדת

בהתאם לזרמיו

ובעקביות עם זמרך.

בכמיהה אאזין ואקשיב

לקצב פעימותייך הגובר,

ובתאווה אצפה ואביט

במחול הנאתך השובה.

בהערצה אתבונן

ואתרגש ואחשק,

אולם לא אגשים,

לא בזו העת...

ועודי מעז לבקש -

הכניסיני.

כל המיניות שמסביב רק מעצימה בי את התחושה, את הזעם, את התשוקה לרצוח. אני לא בדיוק יודע איך כל המנגנון הזה עובד, אבל כשאת מציעה שנשכב, זה מטריד, בעיקר כי אז השתקפות גופתך המדממת עולה בדימיוני. קשה לי להעלים את החיזיון הזה.

אני מפשיט אותך בכוח, ואת מתחרמנת, אבל אני לא. אני אף פעם לא מתחרמן. אני משחק את המשחק שלי. זה לא אמיתי. אני לא באמת נהנה, יא חתיכת זונה.

אז אני שונא את זה, שונא את העובדה שכל האנושות חווה את היצר הבהמי הזה, לפרות ולרבות על האדמה אותה כל האנושות רק הורסת ומכלה. הרי זה שקר, וכולם נופלים בו. כ-300,000 אנשים מקיימים יחסי מין בכל רגע נתון. אני לא אחד מהם, אף פעם.

כשאני רואה אותך נתונה ליצר הזה, אני מגחך. את פשוטה, כמו כולם, כמו כל העולם התפל הזה. הטמיעו בך את כל השקרים שאני לא עיוור להם.

וכשאת מינית מדי, אני שונא אותך. אני מאיים עלייך עם סכין, כי את טמאה; כי אני לא הולך לזהם את גופי עם הצרעת שלך.

משום מה ברוח זנונים שכזו את אפילו מוצאת בכך הנאה. את אוהבת שאני מאיים. את נבלה סרוחה, ואת שייכת לכל אותם הנהנתנים. ראי מה הם עשו לך. את שפוטה שלהם. ואני אתעלל בך עד אשר תתעוררי.

ואם תתעקשי, זה יבוא. אבל אל תגידי שלא הזהרתי. את תמותי, כי כשאני שוכב עם מישהי, היא לא יכולה לחיות יותר, כי הטפיל שלה עדיין חי יחד איתה.

ולפני שתנשמי נשימתך האחרונה, אתן לך לטעום מדמך, שתטעמי את כל החולי והטומאה שאת מכילה בתוכך, שתמותי יחד איתם.

לא, אני לא איזה דתי פנאט, ואני גם לא מאותם החותרים נגד החופש, אבל החופש לא קיים, ואת בסה"כ אשליה של חוסר זהות פנימית.

וגם אני כזה. אני רחוק מלהיות מושלם. אני רחוק מלהיות אדם. אני לא אוהב, ואני גם לא צמא. הכל רק מסכה של שקרים אותה אני עוטה בבחילה.

עכשיו כשאת יודעת את כל זה - עתה הגיע זמנך לבחור.

Torment and despair

Parasites of doom

Overpopulating my blood

Emptiness crys out of my eyes

As all meaning has been

Washed away out of my mind

Along with the storm and the flood

I'm sick of this cold air and disgust

All those years I've been breathing in

I'm sick of this fading poisoned soil

All those years I've been walking on

Deep under my skin

Fire burns ought to be free again

Buried scars arise to the surface

From the depths of this damned ocean

I've tried to fight

But it's time for a flight

The sun will not shine tomorrow

As there will be no such day

במשמעות של חוסר משמעות,

בערפל של אבסורד וחוסר היגיון,

במוות של רעיונות וזכרונות,

בהתפוגגות של קיום כחלום.

את הנטל על גבי אני נושא,

את כל הכאב והסבל של אלו שאבדו בדרכם,

כשהדרך ההררית רצופת אכזבות ומכשולים,

ואני מועד כפי שתמיד מעדתי,

ואני נופל כפי שקורה מעת לעת,

והצניחה מטה אל תוך אוקיינוס של תהייה ושל אבדון,

הו, כה חדה היא הצניחה מטה.

וכבר הייתי בתהומות,

וכבר ביקרתי בשאול ייסורי מחשבתי,

וכבר התפללתי לכוח עליון שספק אם קיים הוא,

ובכיתי ושוועתי לישועה,

וחיפשתי את דרכי לנווט באפלה.

בשלל מצוקות יגוני מצאתי את עצמי מוקף בהבלי תודעתי ושקרי זכרונותיי,

וחדרו נעצים אל ליבי כשם שכשלה בינתי להקל על כאבי,

ומצאתי שאין בי דבר מלבד הווייתי,

ואני ששמעתי את אותם קולות הצורחים ונחשפתי למראות המדממים,

שבשעה זו אינם חדלים הם אף לא לרגע אחד,

ללכת לאיבוד בשבילי האבל,

לטבוע באוקיינוס של פחדים ובכייה,

או לצלול אל תוך אש מותם,

כשמתוודעים הם לכך שאין חיוניים הם חייהם.

וכה רבה היא הבגידה,

וכה רבה היא העוצמה אותה עליי לסגל,

על מנת לגבור על חומות חרדתי היצוקות,

בגשרים רעועים של התרסקות,

בשמחה ואושר על אף כל האובדן,

כי באותם קולות הבגידה היא,

באותן הנשמות שעזבוני במותן.

ומן ההר אביט מטה אל הלבה הרותחת,

וכך אעצום את עיניי ואחזה במותי,

ואחשוש וארעד ואצא ואברח,

כי התהום עמוקה היא מכל גובה הר,

אז למה עליי להמשיך לטפס שאלתי,

אז למה לי לקחת עוד סיכון לאבד את נפשי,

אז איך אני יכול להמשיך כך מבלי להביט מטה אליהם,

לראות אותם נופלים ומתרסקים ומדממים בזה אחר זה,

לתהות איך הקיום יכול לתת מקום לחוסר קיום,

לחשוב על מר גורלי כשאתרסק בעצמי שוב לתוך אוקיינוס של דם,

להיות מוקף בשלדים של רוחות שנטשו לשקט שנמצא בעבר השני.

לא בחרתי שלא להיות מודע, שלא לשמוע זעקתם, שלא לכאוב את כאבם,

לא בחרתי שלא לתת לגלי הים לסחוף אותי יחד איתם,

ועם זאת אני בוחר להאמין ולהמשיך, מסיבה בלתי ברורה, מחוסר היגיון,

אני נשאר בדרכי על ההר, ממשיך לטפס, ממשיך לנסוק, ממשיך ליפול,

ממשיך להביט בעננים ובכוכבים שיסמנו לי דבר ויבשרו לי משמעות כלשהי,

ועל אף שהסערה עדיין כאן והמבול עודו מטביע את כל עברי נפשי,

ועל אף שכולי סדוק וחסר מעוף עתה, וקבור אני בחדרי חרדתי,

ועל אף שכולי מוצף באותן המחשבות הטורפות המכלות,

שאיפותיי ותקוותיי עדיין לא נמוגו ועדיין לא נבלו הן.

דמעותיי הן עבור כולכם, אחיותיי ואחיי האובדים,

אמנם אובדים הייתם לעצמכם,

אבל עבורי נועזים הייתם וחיים תישארו עד קץ הכרתי.