Portals of My Mind

בואי נשכב על המדשאה הירוקה ונביט לשמיים המעוננים.

בואי נצעד ברגליים יחפות על החוף למשמע הגלים המתנפצים.

בואי נוקיר לילדותנו, נשחק תופסת בשדות.

בואי נישיר מבטנו לאמור את כל שעל ליבנו.

בואי נרוץ וניפצע, ניפול ונקום.

בואי נתלכלך, נזדהם, נטעם מן האפלה.

בואי נתנקה, ניטהר, נספוג מן האור.

בואי ניגע בגבעות השלכת, נטבע בים הפריחה.

בואי נרחץ תחת המטר הכבד, נאבד את עצמנו, ונימצא מחדש.

בואי נילחם מלחמת שלג, מלחמת מים, מלחמת כריות, מלחמת מוחות.

בואי ניסע הרחק, ושם נוסיף להתקרב.

בואי ניחשף במערומינו, נדמע תכולות צלקותינו.

בואי נעצום עיניים להרגיש, נשתוק להאזין.

בואי נטבול בעולמות בדיוניים, נשוב מעט פחות שפויים, מעט יותר מדמיינים.

בואי נשבח את העבר, נחמול על העתיד, נקדש את ההווה.

בואי נפחד ונחלום, נאהב ונתגשם.

בואי נשתוקק, נגווע, נתפרע, ניפרע.

בואי נכיר, בואי נדע.

איני מבין את שפתך, אבל את כה חמודה, כה עדינה, כה יפה. הלוואי שהייתי יכול לדבר איתך. הלוואי שהיה אפשר. הלוואי שהייתי יכול ללכת איתך למקום שקט בעיירה, שבו היינו מתחבקים ומדברים על הכל.

ואולי יש בזה משהו אותנטי, שבאת ותיארת את היופי שלי, את החיוך שלי, במילים שאיני מבין. רציתי רק להקשיב; לא צריך להבין.

למרות כל הקשיים שנינו התעקשנו לנסות לדבר. משהו ברגע הזה הרגיש כל-כך ייחודי. איך שנינו נמצאים באותה נקודה במרחב, באותה נקודה בזמן, אך לא יכולים לתקשר.

אך לא צריך שפה כשלגוף יש שפה משלו, וחיבוק הוא רעיון אוניברסלי. הרומנטיקה כה חסרה לי בימים אלו, ואת נתת לי טעימה שהשאירה רק טעם לעוד.

Спасибо.

אין שני לקול הזה.

עדיין קשה לי להאמין שעזבת, כריס.

אין בה עלטה;

יש בה שקט

שנודם לנצח עד.

עד שתבואי

ותפרי את הדממה,

ותשילי את עורך -

להתחדש.

בממטרי כבוד הלילות יספוגו

את מהלומות

מאום הימים.

ורוחך -

כנספח תהיה

בעושר הטל המתהווה.

חולותיי היו לעצב

ובארותיי לדמעה;

יבולי מלא חלל

ופירותיי שממה.

ותבואי -

תבואי ללקט את

אסיף מנוסתך.

חרף שמש בין ערביים

פורשת שמי ארגמן;

עודנו לא נגווע

עד רדת הליל.

אל תשכחי!

עלמה עלומה

נעלמת -

אל תשככי!

בחשכה -

שקט אין בה;

יש בה עלטה

מלאת מילים ותמיהה.

It was windy a bit; a storm was approaching silently towards us. Over the horizon you could see an endless sea. It was gray and blue. On top of wild waves being shattered by the rocks, I was standing at the edge of the world, literally. It was the farthest point from my home I have ever reached. I felt temporarily eternal. I know, it doesn't make sense, like an oxymoron. Well, it is! But this is just how it felt to me almost two years ago.

When we arrived there, I understood why this place is also called Roaring Bay. There were sea lions everywhere beneath us, roaring their roars of life, with pure acoustics reflecting echoes of beings.

It was evening; we were finishing our ride over the Southern Scenic Route through the Fiordland and the Catlins - a long unforgettable day in the almost seemingly most abandoned place on earth, maybe with the exception of sandflies. With the amazing Catlins forest atmosphere behind us, we were pausing for a conclusion of an intensive wonderful day of sights.

This was the pause at Nugget Point. I would say that you live an entire life for moments like this; these moments that are so exceptional, you won't be able to forget.

You see - it's a temporary sensation, but it occupies your mind eternally. It's almost as if I knew then that by living those moments I was speaking to my future selves, reminding them of how they're still connected to the ground over there, as if there is no passage of time at all. Like the echoes of the sea lions' roars I was delivering my own echoes to my past's future minds, to my present mind among the others. The passage of time might as well be merely an illusion.

Temporarily eternal, so be it.

The light has gone forever.

There is no way around this archetypal madness.

All that remains is the silent whisper of darkness, the ascendence of nothingness.

No mystery will follow our path as we approach the edge of the unknown.

It's as if snow is covering all guilt of forbidden wisdom, while moments are tearing apart.

We stumble hard while surfing through oceans of memories destined to be forgotten once and for all.

Our minds have seen better nights; our eyes... they have seen bitter sights.

We are like passengers led by forces of the deep, overwatching the past of things to come.