אתה מתעורר בבוקר יום ראשון, שוב עם התקף חרדה ותהיות על בזבוז הזמן שלך בסופ"ש שחלף זה עתה, על כל התוכניות הבלתי ממומשות שלך, על כל מה שלא הספקת לעשות כי כמו תמיד משהו עצר בעדך. אתה הרי מומחה מדופלם בבזבוז זמן.
אתה חרד מהשבוע שמתחיל עכשיו. זו החרדה אותה אתה מכיר היטב - החרדה מהעובדה שאתה בסה"כ עבד חסר חופש. שוב אתה תוהה אם זה באמת מה שאתה רוצה להיות; שוב אתה תוהה מה תחשוב על עצמך עת תגיע לגיל זקנה. אתה נכנס להתקלח על מנת לשטוף את החרדה מפניך ומשאר גופך. ספק אם זה באמת עוזר, אבל למים יש משמעות גדולה עבורך, כמו גם לאוויר שאתה נושם עמוק על מנת להשאיר בחיים את להבת הצ'רמנדר הכמעט כבויה שבליבך.
המחשבות צפות לך בראש ואתה מנסה לסדר אותן בכתיבה תוך כדי נסיעה באוטובוס לעבודה. בזמן הכתיבה אתה בטוח שיפרחו מזיכרונך הנדיף אחת או שתיים מהן בטרם תספיק לכותבן. אתה לא כותב על עצמך בגוף ראשון, וגם לא בגוף שלישי, אלא בגוף שני, כי אתה כבר לא יודע מי אתה באמת, ואולי אף מעולם לא ידעת זאת. אתה חושב שהכתיבה אולי תוכל לסייע לך, כשאתה בעצם מנהל יומן שואה כמו אנה פרנק. שואה נפשית - כי אתה עבד, והאוטובוס בו אתה נוסע עכשיו הוא בדיוק כמו הרכבות בשואה. אתה מובל אל המוות, כמו כל שאר האנשים סביבך, כי בעצם אינך חי - אינך חופשי; זהו שקר.
לעבוד 10 שעות ביום, כשעוד 3 שעות הן בעצם הנסיעות מהבית למשרד ומהמשרד לבית, ועוד 7 שעות הן בעצם השינה, עם 12 ימי חופשה בשנה מלבד הסופ"שים הקצרים, כשהרבה מזמנך הפנוי מתבזבז על תהיות, מחשבות טורדניות וטקסי OCD ארורים - איך אפשר לקרוא לזה חופש?
אתה מבזבז זמן במחשבה על בזבוז זמן. אתה רוצה להתקדם, אך ה-OCD תוקע אותך מאחור. אתה בלופ הטורדני של הביצה והתרנגולת. אתה אומר לעצמך לנצל את היום, אך אינך עושה זאת בסופו של דבר. אז אתה אומר לעצמך שמחר תעשה זאת, שמחר תשלים את הפערים, שתמיד אפשר לתקן, אבל ה-OCD מכה בך שוב ומזכיר לך שלא ניתן להשיב את הזמן שחלף ושזה היה פספוס ענקי, ואתה מצידך מתעקש להילחם בקול הזה ואומר לעצמך שבכל זאת מה שהיה היה, ושכעת באפשרותך לנצל את הזמן שנותר בלי לשקוע בעבר שממילא כבר חלף ולא ישוב, אבל שוב ה-OCD עומד מולך וצוחק לך בפנים, מטריד אותך פעם נוספת ולא רוצה להיעלם.
"Unfortunately, the clock is ticking, the hours are going by. The past increases, the future recedes. Possibilities decreasing, regrets mounting."
אז אין פלא שאתה לא ישן מספיק, כי יש לך המון דברים להספיק לעשות, ושעון החול מטמטם אותך. אז אתה מתחיל לשנוא אנשים שטוענים ש"משעמם להם", כי הם טיפשים וחסרי תועלת בעיניך. אתה חושב שהיה צודק יותר אם הזמן הבלתי מנוצל שלהם היה שלך, כי אתה היית יודע לנצל אותו היטב ("אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים"), אבל בעצם לא, כי הוא שוב היה מתבזבז על תהיות, מחשבות טורדניות וטקסי OCD ארורים. אתה אומר לעצמך שלפחות יתנדבו איפשהו, שיעשו משהו למען האנושות חסרת התקווה, לא כי הם באמת יוכלו לשנות משהו, אלא לפחות שתהיה לזמן האבוד שלהם תכלית כלשהי - איזה "סיזיפוס שמח" בקצה המנהרה.
Every year is getting shorter, never seem to find the time
Plans that either come to naught or half a page of scribbled lines
Hanging on in quiet desperation is the English way
The time is gone, the song is over
Thought I'd something more to say
אחותך באה לבקר בסופ"ש, אבל לא יכולת להתפנות מהפאזל במוח שלך עבורה. חבריך הציעו לך לבוא לטייל איתם בפארק הירקון, אבל המשכת להיות כלוא במחשבה. שוב איחרת לסעודות השבת, ואתה כמו רוח רפאים בבית שלך. שוב ההורים שלך בטח חושבים על כך שאין לך כבוד אליהם ועל כך שאתה לא איתם מספיק ולא משתף אותם בשום דבר (ואז אתה חושב על היום בו תאבד אותם ותתחרט על כך), אבל הם לעולם לא באמת יבינו שזה לא בשליטתך. אתה מנסה לא להוציא את התסכול שלך עליהם, אבל לא תמיד אתה מצליח. גם את סבא וסבתא שלך אתה כבר כמעט ולא רואה.
שוב לא הלכת למסיבה כמו שרצית - לרקוד ולהשתחרר מהכל למשך מספר שעות, אבל בסופו של דבר גם לזה ה-OCD היה קורא "בזבוז זמן". שוב לא קראת ספר; שוב לא למדת; שוב לא ראית סרט כלשהו מרשימת הסרטים שאתה צריך לראות; שוב לא ראית כמה פרקים מהסדרות בהן אתה צופה בקביעות. שוב לא טיילת, ושוב לא הפעלת קצת את גופך ההולך ומתנוון לכאורה. שוב לא פשוט עצרת לרגע רק "להיות" - רק לנוח ולהאזין למוזיקה, ליהנות מהפשטות ולנשום עמוק ולבצע הרפיה ומדיטציה עבור נפשך הפצועה. מזלך שלפחות האזנת למוזיקה בכל מקרה, כפי שאתה נוהג לעשות תמיד, כי חייך היו לגמרי חסרי משמעות בלעדיה.
"Life moves pretty fast. If you don't stop and look around once in a while, you could miss it."
אתה נכנס למשרד ומדקלם את הבנאליות היומיומית בשיאה - אומר "בוקר טוב" ו"שבוע טוב" לאנשים הקבועים שמתישהו כבר לא יהיו יותר קבועים, אבל בכל זאת הם שם ואתה מדבר איתם כרגיל, אחרת אתה לגמרי כבר מחוק מהחיים. אתה מעביר את הטלפון ל"מצב טיסה", כי אתה רוצה להתנתק מכולם ולהיות קצת לבד, כי אתה לא יכול לתת למשהו להפריע לך לכתוב את כל זה.
אתה חושב על כל הערבים בהם אתה מגיע הביתה שפוך לחלוטין, כשגם בהם אתה שוב ושוב לא עושה את כל מה שתכננת לעשות, כי תמיד יש לך אילוצים חצי-אובססיביים חצי-רצוניים. במקום להגיע הביתה ולהיכנס ישר למקלחת המטהרת ואז לעשות את כל מה שתכננת לעשות באותו הערב, אתה מוצא את עצמך פעם אחר פעם תקוע במרחבים וירטואליים, תר אחר אנשים מהארץ ואנשים מחו"ל ומחפש קשרים חדשים ומסוגים שונים (לשם מה?); אתה מוצא את עצמך קורא דברים ברפרוף ושומר הכל ב"מועדפים" למועד מאוחר יותר שספק אם יבוא (המחשב שלך כבר מזמן הפך למנוע חיפוש משלו עם כל עשרות-אלפי ה"מועדפים" שלך).
מילא היית עוזר בבית במשהו, אבל אתה ממשיך לשחק אותה עצמאי כשאתה לא באמת כזה. אתה עדיין קצת מפונק. אתה עדיין לא גר לבד. עדיין לא בנית משפחה. כביכול עדיין לא התמודדת עם הקשיים האמיתיים בחיים. אתה עוד ילד. אבל אתה בכל זאת עושה משהו בעצמך, נכון לעכשיו. אז אתה כביכול עוד במצב טוב, וזה מה שכולם יגידו. אבל אתה יודע שהיית מסתגל לחיות בעצמאות לבדך, כי אתה יודע שכשאין ברירה - אתה הכי טוב שאתה יכול להיות, וה-OCD שלך מתפוגג לו במעט. אתה לא רוצה ללכת לפסיכולוג כי הוא יגיד לך בדיוק את מה שאתה כבר יודע, וזה לא באמת יעזור אם תשמע את זה מאדם אחר. בשביל זה יש חברים. הם מעטים, אבל הם טובים.
אתה חולם על שנה הבאה בניו זילנד, כי זה מה שגורם לך להמשיך לצעוד במעלה ההר. זוהי עוד מטרה שהצבת לעצמך על מנת שיהיה לך עבור מה לחיות; מטרה אחת מיני רבות שיבואו בהמשך. אתה שוב שומע את האלבום החדש של Haken, "ההר", כי הוא הדבר הכי משמעותי עבורך כיום ומדבר אליך יותר מכל דבר אחר, כי אלה אלבר קאמי, Pink Floyd ו-Dream Theater כולם כאחד ביצירה מקורית שנכתבה ע"י ענקי הפרוג התורנים, הלהקה האהובה עליך ביותר, שאותה תראה בהופעה בסוף החודש, ובכל זאת איזה חלום קטן שלך יתגשם.
אתה נושא על גבך סבל רב-משקל ומגלגל את סלע הנטל ההולך וגדל כמו כדור שלג שקוטרו מתארך עם כל שכבת שלג שספח לעצמו, כמו חור שחור שמסתו וכוח המשיכה שלו מתעצמים עם כל חלקיק שנבלע בתוכו. אתה מודע לכך שאתה סיזיפוס, אבל אתה סיזיפוס בעל מטרות, עם חצאי-תקוות ועם אופטימיות זהירה.אתה צועד במעלה ההר, חלקית לבד, חלקית עם אנשים לצידך, ואתה מקווה להגיע לפסגה על מנת שתוכל לומר לעצמך שכעת אתה יכול לטפס על הר גבוה יותר ולהגיע לפסגה גבוהה יותר.
It seems like I don't need to tell you about the shit going on in my life, or more specifically in my mind.
You know, I'm just tired... tired of this loss of meaning, tired of the pain this life gives, tired of not having love, tired of seeing death everywhere. Even God is dead, so why should I live? How can I live?
I just can't take it anymore. Every day I see this hell expands its unstoppable lake of fire, but everyone around me keeps being "happy" and smiles at me like this will change anything. "It will be fine". Yeah, right... Fuck all these fake smiles I have to show them all.
If I've ever thought that life is just a dream, I can honestly say now that it's just a nightmare. I just yearn to close my eyes and feel myself disappear for good, without having to wake up again in order to see the sun shining in the sky; it keeps shining, but not for me.
Tired of being this normal slave, this "lovely" random guy who has no real connection to this society. I just want to give up. I just want to fade away. I have to...
"As a child, I thought I could live without pain, without sorrow. As a man, I've found it's all caught up with me. I'm asleep, yet I'm so afraid."
I watch the killing ground under my feet keeps getting covered with fresh blood, and it gets worse with every tick of the clock. I find myself carried away by this stormy river full of blood, grief and pain.
These voices in my head keep telling me: "die, silent killer; succumb to thy fate. It's time for you to wake up and pour their blood into your impure wine glass. Watch them all burn into pieces from inside their souls".
So I wake myself up, then I take them all down, one by one, leaving them all beautiful bodies behind to flow in this bloody river of sorrow.
The wealth of darkness inside you telling you "now"
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
