Portals of My Mind

אחרי שנים ותקופות תהומיות בחיי, שהציפו בתודעתי את הרעל המדכא הזה - שאין בי כלום, שאני אפס ומאום.

עכשיו - עכשיו אני יודע להבחין בין אהבה עצמית וקבלה עצמית לבין אנוכיות.

היום אני יודע שאיני צריך לבקש סליחה על מי ומה שאני. הפסקתי להתנצל.

אחרי שנים בהן פחדתי לאהוב, אבל החרדה לא ניצחה אותי.

לכל אותם האנשים שהתעללו, שהשתיקו, שהתעלמו; לכל אותם האנשים שהרעילו אותי, שהזינו את פחדיי, שזרעו בי את זרעי ההלקאה העצמית:

בואו - ראו אותי היום. בואו - נסו אותי היום.

האש שבי לא כבתה - היא יוקדת, משלהבת, מרקדת - מאירה מאי-פעם.

והדרך עודה ארוכה, והקרב עוד רחוק מלהסתיים.

אני שואף להיות שלם; לא מושלם, אלא שלם.

את הספק אני שואף להפוך לסיפוק.

את האוויר הצלול אני שואף... שואף.

תן לי לחיות רק בחורף. תן לי למות בקיץ ולחזור לחיים אחריו. אינני יכול עוד לסבול את השממה.

לו יכולתי לשחרר את הכאב בדרך המושלמת ביותר - להשליך את אמות המוסר ולהתמסר לזעם, לפרוץ את גבולות העדינות שכל-כך מאפיינים אותי.

אני לא אדם טהור. אני לא אדם תמים. אני הר געש שאוגר את עוצמות ההתפרצות הבאה שלו. ואני אתפרץ, בדרך זו או אחרת, בבוא הרגע.

הרע שבי הוא הטוב שבי. אותן תשוקות אפלות נסתרות שעומדות מבעד למראה, הצלקות מהעבר שנושמות היום דם במקום דמעות וניזונות מחטאי יצריי.

אני משתוקק לפרוץ ולהניס את סובביי. בשקט בשקט מתגנבים פרצי רוח לליבי. האדמה תרעד כשהאמת תצא לאור. האמת תשחרר את כולם, תשחרר אותי.

אני רוצה להשתחרר ולהסיר מעליי את עול הכאב. הכאב שלי לא יהיה רק לי. אשתף אותו. אנכיח אותו במעמקי השכול של המבקשים להתוודות על חורבנם.

אני אזרע הרס ואשכיח את זוועות המבול, ואשליט גורל ייסורים בקץ הרחמים.

אתם תביטו בפניי ולא תדעו את האדם שאתם רואים. אין בי שלום; אין בי תקווה. הכל עוטה אני כמסכה של הבל ושיכרון למייחלים.

אז תישמע הצעקה בארץ - אבדון יקום באחת וישרור לעד. כי הטוב והרע חד הם, ואני הוא שקר האמת.

אל תום ואל חיות,

אל שפל ואל גאות.

בשולי השביל המתפצל -

אין שקט נפשי,

יש רק הקרבה.

הם יריעו כשתבחר בדרך הבטוחה,

וישתלחו בך כשתבחר באחרת -

בדרך לא סלולה.

אך אם דרכי אינה סלולה,

באבן אינה חקוקה,

אסלול אותה בעצמי

ברוח תעוזה -

אהיה למנצח -

בגאון אצעד

כנחשון.

בלשכתו של היוצר ודאי עוד מתענגים ולועגים לתאוות המשחק, לשירת האבדון.

אנו מתגודדים לצפות יחד באסירים נאבקים על הישרדותם, חיים את סיוט סיוטם, צועדים את צעדת ביושם בויה דולורוזה.

אך כולנו אסירים של המשחק - כולנו נשאבים אל הטרגדיה. יש שיגידו - הקומדיה.

הרצח היה קיים בעולמנו, אך הצלחנו למגר אותו. הפכנו אותו מנטל לכלי בידור.

המצלמות - משרתות אותנו. הרצח - מבדר אותנו. אלו הם הגלדיאטורים החדשים.

אנו - לאסירים מריעים, ברגעים מורטי עצבים; איננו יודעים שובע מהו.

"החוק הראשון של המשחק הוא שאסור להרוג - מותר רק לרצוח."

מותר רק לרצוח. אולי ניסו להסתיר זאת מאיתנו, אבל הרצח התפשט לרחובות. הרצח מתהלך בינינו, שוב.

השמועות מספרות על אסיר שהצליח למצוא את דרכו החוצה ונמלט מהכיפה.

אך זה לא אפשרי. אין שום סיכוי שעשה זאת לבדו. וגם אם כן, כיצד עדיין לא נתפס?

הרי אסיר שמצליח לברוח מנוטרל מיידית ע"י השבב במוחו.

ובעולמנו תאוות דם אינה קיימת עוד - היא הונדסה להיות מסופקת באמצעות צפייה במשחק.

האסירים מצידם נוצרים בפס ייצור שנועד לשרת את טובת הכלל.

אז מה באמת קורה כאן? האם הרצח כבר אינו תחת הסגר? האם הרצח חזר לעולמנו?

לבלתי שוב הלכתי,

ואוסיף לצעוד -

את שהזמן מאחוריי מותיר

בנחשולי מחשבותיי,

במכשולי נתיבותיי.

בצעדים רמים -

אוסיף לזרוע,

ומנגד אטעה

ואוסיף לגדוע.

לבלתי שוב הלכתי,

ואוסיף למעוד -

עת שהזמן מלפניי מתיר

בנתיבות מחשבותיי,

בחישולי מכשלותיי.

במילים שוקטות -

אוסיף לטעת,

ומנגד אגדע

ואוסיף לטעות.

לבלתי שוב הלכתי,

ואוסיף ללכת -

לבלתי שוב.