Portals of My Mind

כפי בקשתך להבעיר.

אצעיד אותך מעלה לנסוק

אל ספי מעמקים עליונים להאיר.

ממכלוא השפיות אשחררך להוקיעך

ממצוקות יגונך להסיר.

עד אשר את השקט

תלמדי באנחותייך להסעיר.

לשפת התהום באחת אדחקנו

עד שנפשותינו יימלטו מגופינו,

בעודנו כנחשול קורסים לכדי ישות אחת.

אתהלך לאיטי על גוויית בשרך,

ואפרוט עלי גופך ומיתרי תאוותך

לפי אותות ומופתי שיכר ליבך

ההולך וגובר בקצב פעימותיו.

יחד נתנקז במנוסה להתענג,

בעודי את מנעד חושייך בעדינות אורג,

ממעלה למטה וממטה למעלה לסירוגין,

ומלמעלה ומלמטה במקביל;

וכמו כהן אבוא בשערי מזבחך -

לטהרך מחרפת בדידותך.

רבים הם קוטפי הפרחים

ואוצרי הניחוחות,

המנכיחים קרבתם

באין הם מותירים

מאום מקום לתהות.

בהנחיית שרביטם

מפלסים הם את דרכם,

ובלי חשש לפגוע

באחת מעזים לנגוע.

ואילו אנוכי -

נתון לחסדי שירתי,

בעדינות קרב אל הפרחים,

זוקף הכבוד לו ראויים.

אמת יכולתי בגסות לנהוג,

להתפרץ כך מבין השדות,

אך אין זו דרכי -

את עלי השלכת לשבר,

ומעלי תשוקתי לשכר,

להבתי להמטיר הישר.

איני קוטף פרחים,

וניחוחות איני אוצר;

לעומק איני חודר

ולא מנקר וגומר,

אלא חודר מן העומק -

מהפנים יוקד ונוהר.

ולא פריחה;

לא ברק בשמיים

ולא סופה.

השממה עוטה

צבעים של

שכול חסר גוון

בשקיעות עייפות.

סביבי יבולי

בשפל הראות

הכל סטטי ודומם,

חסר חיות.

תני לי עוד סיבה

לאהוב אותך,

אהבת חורף עזה;

תני לי עוד סיבה

לאהוב.

תני בי -

את השקט להשיב,

בסערות רועמות להעיב,

את פירותיי לשוב ולהניב,

בלא עוד אוכל להרעיב.

אני זוכר שאמרת שזה טמון בנו -

היכולת להיחלץ מן הייאוש,

להשלים עם חוסר הברירה,

ובכל זאת לשנות סדרי עולם,

מבפנים להקרין כלפי חוץ.

אני רוצה לשמוע פעם נוספת

את ההבטחה שלך

שנצליח להפליג הרחק,

גם בזמנים אלו בהם הים סוער

והמבול מאיים לכלותנו.

הזעם והשנאה מנגסים בי

ומשחירים את תקוותי.

אחזי בידי ונטעי בי אור ושפיות

כדי שלא אסתנוור בחשכה.

אני יודע כמה את רוצה שפעם אחת נשחק את המשחק כשעוד תוכלי ליהנות מחמת הספק.

את מזימתי ארקום ללא ידיעתך, על מנת שתופתעי כהלכה. אמרת לי שאחרת זה לא יעבוד.

אז אשב ואתכנן שעות על גבי שעות את תוכנית הפעולה.

דימיוני הפורה מעלה תרחישים ובוחן אפשרויות. אבל כמו כל יצירה, גם את התסריט הזה חייבים לחתום.

השעה 18:26. הערב ירד ובחוץ גשם שוטף, אבל בכל זאת גם הערב תצאי לרוץ - בכך אני בטוח.

הרכב ששכרתי לא מותיר הרבה רושם טוב. רעולי פנים אנו ממתינים שתצאי מביתך, והרי את.

ואנחנו, עם הרכב, עוקבים אחרייך באדיקות אך מבלי לעורר חשד.

זה המקום. זו השעה. עכשיו שום דבר לא הולך להשתבש, אמרתי בקול.

הגשם התחזק במעט. ניתן לשמוע אותו מתדפק על פח הרכב. תמיד אהבתי זאת.

ברגע אחד יצאנו שנינו, בלי שתוכלי לזהות אותי, אף לא לפי הריח.

בבת אחת תפסנו אותך והצמדנו אותך לגדר. בטרם יישמעו צעקותייך אטמנו את פיך, כיסינו את פנייך וקשרנו את ידייך ורגלייך.

בשקט בשקט הרמנו אותך הישר לתוך תא המטען. הכל בוצע חלק כפי שרציתי.

את פבל הורדתי בדרך ושילמתי לו סכום נאות על העזרה שהעניק לי ברוב מקצועיותו.

וכעת, את כולך שלי. אני מסיע אותך לדירה ששכרתי עבור המאורע המיוחד הזה.

חדר העינויים שהכנתי מבעוד מועד מחכה לך בקוצר רוח, לרגעים בהם אחתוך, אפצע ואחבול אותך.

ואת עדיין לא יודעת שכל זאת הוא רק משחק. אולי את מעלה במוחך את האפשרות, אבל הספק משטה בך.

כך ביקשת ממני. אני בסך הכל משרת את מנגנון ההרס העצמי שלך.

משבש הקול שלי יידע לעשות את העבודה מצוין. וכך, בשקט בשקט גררתי אותך הישר לתוך כס העינויים.

שחררתי את פיך לחופשי בעודך נטופת זיעה קרה, מתנשפת במהירות.

נעמדתי מאחורייך והסרתי את כיסוי פנייך, ומלפנייך נגלה כל טוב שיש לעולם הזה להציע.

אולי ההגדרה שלי לטוב קצת שונה מהמקובל. אבל מי כמוך יודעת זאת?

ובעודך מעכלת את המראה פניתי אלייך, ושאלתי אותך אם את יודעת למה את כאן.

שתקת, אך קטלתי זאת באחת באומרי - כשתצאי מכאן, אם תצאי מכאן, לא תוכלי לזהות את עצמך.

זה נכון. זה מתחיל כמשחק, אבל זה לא ייגמר כמשחק.

כי אני אהנה מכך יותר ממך. וגם כשתדעי שזה אני, את לא באמת תדעי זאת.

כי אני כבר לא אהיה האדם שהכרת. ואני אשבור אותך, ואכלא אותך בצינוק ספקותייך עד שכל מציאותך תתערער עד היסוד.

אך הגרוע מכל הוא שיהיה זה אני שמציאותו תתערער הרבה יותר.

ומהו הכאב הפיזי שתחווי כאן לעומת הכאב התודעתי שישטה בך לנצח לאור כל מה שהולך להתרחש כאן בשבועות הקרובים?

גם לאחר שאשחרר אותך, את לעולם לא תצאי מכאן. אני לעולם לא אצא מכאן.

בואי נשחק.