Portals of My Mind

בעתות כאלו -

בהן האפלה

היא דבר שבשגרה,

והשלכת מכסה

את פתחי הזוהמה,

אני אומר לעצמי

שאני יודע

שאילו רציתי בכך -

אז הייתי

יכול לחמוק

מן צינוק השפיות

אל תוך

ערסל ההזיות

ופשוט להיות

בטטה מעופפת.

את השדים הפנימיים שלי

אף אחד לא רואה,

אף אחד לא שומע,

מלבדי.

לעתים

כל כך מפתה

וכה זמין

להיות אף אחד

לעד.

כי את השדים

לא ניתן להביס,

לא ניתן לקבור -

מצויים הם בכל.

העבר מגיח

מכל עבר,

מדיח,

וההווה

נרמס תחתיו,

עוטה פיח.

כמו גידול

שמתפשט

ברחבי תודעתי

ומאיים לכלותי.

מכאוביי צורחים מתוכי

ונשמעים

אך במחוזות כאבם

של אחרים.

והם צופים בי

בעודי מתבוסס בדמי,

מתמוסס בימת יגוני,

שוקע במבול

מחשבותיי החובלות,

הדוקרות.

השדים מתפרצים

ולוקחים ממני הכל;

הכל כבר לא שלי -

אני כבר לא...

והם אומרים באיזה גודל הפין צריך להיות.

הם אומרים שלה יש חזה מדהים,

והן אומרות שלו יש אחלה ריבועים.

הם צריכים לחזר וללכוד ברשתם,

והן לא צריכות להתאמץ או לעשות דבר,

אלא רק לתת

ולהיות כמו חפץ מטולטל.

המכוונים והיוזמים אלו הם ולא הן,

ועליהם מוטלת

כל מלאכת ההנאה והפורקן,

כאילו להן אין כל חלק בעניין.

הן שמנות והם רזים,

הן שעירות והם מקריחים.

מאחורי גבה הם קוראים לה כוסית,

ומאחורי גבו הן קוראות לו חתיך.

לפעמים נדמה לי כי רק אני חושב

שכולם צריכים לדעת

וכולן צריכות לדעת

להפסיק עם הדיבור המסריח על

כמה שהיא והוא התברכו באיברים ובגופות

או יודעים בדיוק מה ואיך לעשות.

אף אחד ואף אחת

לא חייב ולא חייבת

לכן ולכם דבר.

לפני הכל אנחנו

בני-אדם.

רק מהתבוננות במילותייך,

מצלילה בתוך מצלולן

ובים רגשותייך הסוחף.

פירות מחשבותייך

וכנות מערומי ליבך -

הם המושכים,

ממגנטים לאורך.

אינני זקוק לראותך

ולא למגע ידייך

כדי לחוות את

עומק הים בעינייך.

כמה אני

אותך לדעת

מאלף ועד תו,

מאלפא ועד אומגה,

מתחילתך

ועד סופך.

למרחקים נישא יופייך,

על גבי עונג שירתך

נישא הוא,

כרוח בין-ערביים נעימה.

נרקמת לה הילה

בצבעים הנגלים

אך לעיניים נשגבות.

בעלטה המשגשגת

מתוך המאום -

תפרח השלווה

ותשקוט האדמה.

וספקותיי

יחדלו מלהתקיים,

עת אמצא תשובתי

ובי ייחקק ביטחוני.

בחלומותיי -

אני להבה

של אש בוערת

במצולות הים האפל.