במספר אירועים פומביים הקוראים להשמדת ישראל, נשיאה הקודם של איראן, מחמוד אחמדינג'אד, הציע לישראלים לעזוב את ה"מדינה הפלסטינית" כלשונו ולחזור לארצות המקור שלהם. מה שאחמידנג'אד לא ידע הוא שמתחת לאפו מתגשם חלומו הרטוב במהירות מבעיתה: הרבה מאוד ישראלים פשוט שכחו שהם כאלה. במקום זאת, הם טורחים שוב ושוב להדגיש את ארץ מוצאם המקורית, ובכך להבדיל את עצמם משאר הישראלים. גבירותי ורבותי, הכירו את הפצצה המתקתקת הגדולה, היעילה וההרסנית ביותר המאיימת על מדינת ישראל מאז הקמתה: פצצת השד העדתי.

נחזור לרגע לשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מנהיגי המדינה הראשונים, ובראשם בן גוריון, הבינו כבר אז שיש אמת מפחידה מאוד המעיבה על קיומה היציב של מדינת ישראל: אחד מחומרי היסוד המחזיקים מדינה הוא, בראש ובראשונה, התרבות שלה. זה נחמד מאוד שמדינת ישראל היא הבית לעם היהודי, וזו עובדה שהספיקה כדי להצדיק את הקמתה של המדינה. אבל העובדה שכולנו יהודים פשוט אינה מספיקה כדי להתגבר על פערי התרבות האדירים שיש בין היהודים מהמדינות השונות. היהודים, במהלך שנותיהם הארוכות בגלות, אימצו איש איש את מנהגי המדינה שבה הם שכנו, ובכך נוצר מצב שבו אין כמעט קשר בין הקהילות היהודיות השונות: כל קהילה הייתה שונה מהאחרת בשפתה, בלבושה, במאכליה, בדרכי הבידור שלה ואפילו בדתה, שקיבלה פירוש מעט שונה בכל אחת מהן, מה שגרם להיווצרותן של "תתי דתות" הפועלות באופנים שונים מאוד בדרך לקיום רצונו של האל. למעשה, אפשר להגיד שרק אלוהים נשאר זהה לכולם.

בן גוריון הבין שכדי להבטיח את קיומה של מדינת ישראל יש ליצור תרבות ישראלית. תרבות שתהיה בסיס משותף לכל היהודים שהיגרו ויהגרו למדינה הצעירה, שתאפשר להם לחיות זה לצד זה בשלום, והכי חשוב - שתדביק אותם למקשה אחת, כך שירגישו שגורלם קשור אחד בשני. הוא החל בהקמתה של התרבות הזו, והעמיד מערכות אחידות של חינוך, תיאטרון, שירה, עיתונות, ספרות וכו'. עד כאן הוא פעל בחוכמה רבה, אך הוא עשה טעות אחת מרה: הוא ראה את המנהגים שהביאו איתן הקהילות השונות, ובהן קהילות המזרח, כמסוכנות לקיומה של התרבות הישראלית החדשה והשברירית, והחל בניסיון חיסול מסיבי שלהן, ששיאו היה איסור פרסום עיתונים בשפות זרות. מהלך זה, יחד עם היחס המשפיל שקיבלו רוב עולי מדינות ערב מהישראלים הראשונים, שרובם היו ממוצא אשכנזי וזלזלו בתרבות שהביאו איתן יהודי ארצות ערב, הפכו את התרבות הישראלית לאויבת בעיקר של תרבויות עולי המזרח. זאת, במקום להפוך את התרבות הישראלית לדומה למודל של זו האמריקאית.

ארצות הברית דומה בהרבה בחינות לישראל: גם היא, כמו ישראל, מדינה המורכבת ממהגרים שהגיעו מתרבויות שונות, שכמעט ולא היה קשר ביניהן. הלאומיות האמריקאית לאחר תום מלחמת העצמאות הייתה חלשה מאוד. הקרע שנוצר בתוך המדינה היה חריף כל כך, שלבסוף היה צורך במלחמת אזרחים קשה כדי לסיימו. אבל לאחר מלחמת האזרחים, נוצרה לאומיות אמריקאית חזקה. האם האמריקני מאוחד כולו היום תחת גישה אחת: יש חוקה לארצות הברית, וכל עוד אתה מציית לה ולחוקיה, לאף אחד לא אכפת מה אתה עושה בשאר זמנך. במילים אחרות, התרבות האמריקאית הבסיסית אינה נלחמת בתרבויות שאיתן באו המהגרים מארצות המקור שלהם, אלא היא מתקיימת לצדן ומאפשרת קיום מלא שלהן, תוך שמירת זהות בסיסית אמריקאית. חרדי החי בברוקלין אינו דומה בדבר לאפרו אמריקאי הגר במרחק רבע שעה נסיעה ממנו בהארלם, למעט עובדה אחת - שניהם יודעים שהציות לחוקה האמריקאית הוא חובה שהם אינם יכולים להפר. זה אולי נשמע כמו קשר מעט רעוע, אבל העובדה היא שזה מחזיק מעמד כבר 237 שנה.

ובחזרה אלינו - הקרע העדתי שנוצר בישראל והעוינות הקשה שנוצרה בקרב בני עדות המזרח לתרבות הישראלית היוו סלע מחלוקת קשה בעשוריה הראשונים של המדינה, ואף היו המניע להחלפת השלטון בשנת 77', אך נראה היה שהחל משנות ה - 80 הקרע החל להיחלש מעט ושהתחלנו לצעוד בכיוון הנכון: הזהות האתנית החלה להיטשטש, ילדים רבים נולדו בלי מושג לאיזו עדה הם שייכים, ובכלל - נראה שנושא העדות הפך ל"פחות טרנדי". נכון, עדיין הייתה גזענות פנימית, אך היא לא עברה את רמתה של זו שקיימת גם בשאר מדינות העולם, כולל בארצות הברית. אני יכול להעיד על עצמי שבתור יליד של תחילת שנות ה - 90, לא ידעתי עד גיל מאוחר יחסית לאיזו עדה אני שייך, וגם כשגיליתי זאת - זה אף פעם לא עניין אותי באופן מיוחד (רק כדי להשביע את סקרנותכם - אני ממוצא ספרדי). אך בשנות ה - 90, ובמיוחד לאחר שנת 2000, משהו החל להשתנות: בעזרתם האדיבה של כוחות פוליטיים חדשים, כמו מפלגת ש"ס לדוגמא (ובמיוחד העומד בראשה אריה דרעי), החל תהליך רגרסיה שבו נושא השונות העדתית הוצב שוב על ראש סדר העדיפויות. פתאום כולם מדגישים שוב את מוצאם, וכולם מבדילים את עצמם מאחרים. עשרות שעות של טלוויזיה וקולנוע הוקלטו, אלפי דפים נכתבו ומאות אלפי מילים נאמרו כדי לבדל שוב קהילות מסוימות מאחרות, ממש כמו לפני שלושה עשורים ויותר. פתאום אנחנו שוב מרוקאים, פולנים, עיראקים והונגרים. כל אחד מאיתנו מרגיש שונה, ואנחנו כבר לא מרגישים שיש לנו מכנה משותף עם הרבה ישראלים אחרים. נכנסנו לתהליך שבו אנחנו שוב בדרך לפירוק הגדרתנו כעם. אנחנו כבר פחות ישראלים, והישראלי הפך להיות מושג מגונה שרבים בוחרים להתנער ממנו.

המשותף לאנשים המזוהים עם העלאת נושא השד העדתי כמו אריה דרעי, אמנון לוי וד"ר יפעת ביטון, הוא שבעצם נסיונם האובססיבי להוכיח שקיימת אפליה, הם מסייעים למעשה לתהליך הרגרסיה: במקום לאפשר התפתחות בריאה של תרבות ישראלית בסיסית, הם מדגישים שוב ושוב את שונותם ומבדילים את עצמם משאר החברה, ומרחיבים את הקרע הקשה שנרקם פה גם ככה. לפעמים, נסיונותיהם לחפש דברים המוכיחים את קיום האפליה היו מגוחכים ממש: לדוגמא, במהלך עימות עם יאיר לפיד שלף אריה דרעי מחקר של ביטון המצביע על כך שרק 7% מסגל האקדמיה, כלומר מבעלי תואר ד"ר ופרופ', הינו מזרחי. הבעיה היחידה היא שהמסלול לקבלת תארים אלה פתוח לכולם, וברור שכדי לחשוב שיש כאן אפליה ושלא מדובר ביד המקרה צריך ראש יצירתי במיוחד. במיוחד כיום, כשמספרם של יוצאי עדות המזרח המסוגלים לממן לימודים אקדמיים באוניברסיטה גדול ממספרם של כל האשכנזים יחדיו, וכשבאקדמיה יש שיוויון מוחלט במספרם של האשכנזים והספרדים הלומדים במוסדות השונים.

לנו, בניגוד לארצות הברית, לא יהיה זמן למלחמת אזרחים כדי לפתור את הקרע שנוצר כאן. אם תפרוץ כזאת, אויבים מבחוץ ינצלו את החולשה שלנו ויווצר איום קיומי אמיתי למדינת ישראל. כדי להבטיח את קיומה של המדינה לאורך זמן, לא מספיק לפתח יכולות צבאיות חזקות. עלינו להמשיך במה שבן גוריון התחיל, אך הפעם בלי לחזור על שגיאות העבר. עלינו לשמר את התרבויות שמהן הגענו, אך במקביל ליצור זהות ישראלית אחידה לכולנו. חובה עלינו להניח בצד את משקעי העבר, ולהפסיק לעסוק בזהות העדתית של האחר כמרכיב גורלי לעתידו. יש לתת לה את הכבוד המגיע לה - אך לזכור שלמרות זאת, עלינו ליצור מכנה משותף ותרבות חזקה שיאפשרו לכולנו להסתדר זה עם זה. הגיע הזמן שנהיה, סוף סוף, מה שאנחנו באמת - ישראלים.

ולסיום - לאחר שהייתי בהופעה הנהדרת של כוורת בשבוע שעבר, מצאתי שגם הם גזענים לא קטנים - הם הדגישו את ה - ע' בשיר "המגפיים של ברוך", ללא ספק מתוך "גזענות". אם אתם לא מאמינים, תשאלו את ברוך.