'לכתוב את העולם' - סיפור בהמשכים

היי חברים, למרות השעה המאוחרת, אני מעלה את הפרק הראשון, כי אמרתי שהוא יגיע היום. 
חזרתי על הבוקר מבודפשט ועם אפס שעות שינה עפתי לאסוף את הספרים של הפסיכומטרי, החיים הטובים הייתי אומרת. 
חחח אני ערה כבר 36 שעות, כיף כיף כיף. 
קראתי את הניחושים שלכם, ולמען האמת היו שם כמה רעיונות נורא מעניינים, אבל אתם תבינו את הסיפור עצמו תוך כדי. 
אז בלי לעכב אף אחד מאיתנו - קבלו את הפרק הראשון ב'לכתוב את העולם'! 

הקול בקע מהטלפון רגע לפני שניתקתי שוב.
"יונתן! עכשיו!"
שוב הקול הזה... מה זה הדבר המעצבן הזה?!
"יוני!"
"אוי נטלי סתמי את הפה כבר" פקחתי את עיניי לרגע והבטתי במסך הפלאפון. עוד שיחת בוקר שגרתית בה הידידה הכי טובה שלי מעירה אותי. או מנסה, בכל אופן.
"יום יבוא ואני לא אתקשר להעיר אותך, אתה תראה" היא מלמלה אל תוך הטלפון ועמדה לנתק כשצחקתי. "זה לא מצחיק יונתן, אני אתן לך להמשיך לישון ואתה תאחר ויכנסו באמ-אמא שלך"
"וממתי זה מפחיד אותי?" קמתי מהמיטה ונעמדתי מול הארון, מנסה להחליט איזה מבין שני הג'ינסים שיש לי בארון לקחת היום. סטייליסט משהו.
"אני רק אומרת. יאללה, יש לי עוד להתאפר חתיכת קרצייה. מתחת לבית שלי? בשמונה?" היא שמה אותי על רמקול לרגע, כנראה לאסוף את השיער המתולתל שלה ואז שוב התקרבה כשאישרתי בהמהום את דבריה. "אוהבת, ביי"
ההתארגנות שלי בבוקר אף פעם לא אורכת יותר מרבע שעה ואיכשהו, שאר הזמן שנותר לי עד שאני צריך לצאת מהבית, אחרי כל ההתארגנויות המוקדמות – אני מבלה שם.
אבל היום, משהו הפריע.
"יונתן?" היא צעקה מרחוק. יצאתי מהחדר ונכנסתי למטבח, מתיישב בקלילות במקום שלי, יוצר לעצמי ארוחת בוקר כמו שאני רגיל. "אתה מוכן?"
"כן אמא, אני אוכל ויוצא" חייכתי אליה וסבלתי בשקט את הנשיקה שהיא הצמידה לי למצח, קרה כל כך. "מה את עושה היום?"
היא נאנחה והרימה את מקבץ הדפים שנחו על השולחן, נפנפה בהם מולי ופנתה אל הסלון כשהיא מעבירה את ידה על כתפיי.
אמא שלי עברה בין הרבה עבודות בחיים שלה, כנראה שעדיין לא מצאנו את העבודה שמתאימה לה.
סיימתי לאכול את הביס האחרון שלי וחזרתי אל חדר השינה שלי, חדר שעבר די הרבה מאז שאני זוכר את עצמי.
כשהייתי יותר קטן, הייתי משנה אותו כל יומיים.
סתם כי יכולתי.
עכשיו כבר אין לי כוח להתעסק בזוטות, או שיותר נכון לומר, הפכתי לעצלן.
אספתי את התיק הריק שלי על כתפי באחת מרצועותיו וירדתי מהר במדרגות חזרה לסלון, אמרתי שלום לכל מי שעוד נמצא בבית ויצאתי לכיוון הבית של נטלי.
היא אמנם לא גרה רחוק ממני, אבל לוקחות כמה דקות הליכה בשביל להגיע אליה.
אני יכול לשנות את זמן ההליכה שלי כשבאמת אין לי כוח ללכת הרבה או שאני יוצא קצת יותר מאוחר, אבל בדרך כלל ההליכה עם האוזניות על הבוקר זה הזמן השקט היחיד שלי לאורך כל היום.
כשהגעתי, היא כבר הייתה למטה וישבה על הספסל שצמוד לבניין שלה.
"בוקר טוב יפיוף" היא צעקה והתקרבה אליי במהירות, כאילו לא התראינו שבוע.
"בוקר מצוין, את נראית טוב הבוקר" נשקתי ללחייה הקפואה והסתכלתי אל תוך העיניים המבריקות שלה.
"אוי יוני טיפשוני, אני נראית טוב בכל בוקר" היא הניפה את שיערה החום אחורה, צחקה בקול רם ומצמידה את ידיה בסיפוק.
"אחרי שאת מתאפרת כמובן, ומסתירה את החצ'קונים החמודים שיצאו לך – אוי! תראי, הנה, מצאתי אחד –" צחקתי בקול כשהיא ניסתה להרביץ לי. אני לא חושב שיש הרבה אנשים שאני אוהב כמו את החברה הכי טובה שלי. "תזכירי לי איך קוראים לדבר הזה שאת שמה על העיניים וגורם לך להיראות כמו רקון עם סטייל?" הצבעתי לכיוון העיניים שלה והפס המעוגל שהיה מעל העפעף.
"אתה במצב רוח להיות חרא היום, אני מבינה" היא גלגלה את עיניה. "וקוראים לזה אייליינר"
"את אוהבת אותי בכל מצב רוח"
"לא כשאתה לא מתעורר בבוקר"
"אני אף פעם לא מתעורר בבוקר"
"אז אני אף פעם לא אוהבת אותך" היא צחקה ונכנסה אל הכיתה שלה, תהיתי לרגע אם ההליכה הייתה קצרה יותר לשם שינוי.
לפעמים דברים קורים בלי שאני אשים לב, כאילו מהתת מודע שלי. אי אפשר להיות כל הזמן מפוקס.
עמדתי לרגע מול הכיתה שלה, מביט בה מתקרבת אל הכיסא שלה, תוהה אם לתפוס לה את היד ולגרור אותה החוצה, לשכנע אותה ואת רן, להבריז מהיום הארוך שעומד לפנינו וללכת לים או לשחק באקסבוקס.
לפעמים המציאות הזאת שיעממה אותי. לפעמים זה קשה, להיות אני.
בחנתי את הלוקרים שהוצמדו אל קיר מסדרון השכבה וחיפשתי את הלוקר שלי, אני אף פעם לא מצליח לזכור אותו.
"שורה שנייה, השלישי מימין" נשמע קול מתנשא במקצת מולי, ומצאתי את עצמי עומד מול החבר הכי טוב שלי.
"מה הייתי עושה בלעדייך רן," צחקתי והתקדמתי אל הלוקר הנקוב ופתחתי אותו.
"אני אף פעם לא אבין את הרוטינה המטומטמת הזאת יונתן," הוא נשען על הלוקרים מולי והרים גבה מעל לעיניו הירוקות. אני בחיים לא אבין איך הוא נוצר עם מבט מתנשא כל כך על הפנים שלו ואופי כל כך... רכרוכי? משהו כזה. "בכל בוקר, אתה מגיע עם תיק ריק, פותח את הלוקר, מציץ לתוכו, מבין שגם הוא ריק וסוגר אותו. אתה יודע, בשביל להוציא דברים מהלוקר, אתה צריך שהם יהיו אשכרה..." הוא החווה בידיו והדגים תנועה של הוצאת ספרים מתוכו. "בפנים".
גלגלתי את עיניי וסידרתי את התיק על כתפי, תוך כדי שאני נועל את התא הכחול הדבילי, "תגיד, אם אין ספרים, מה דעתך לקרוא לחברה שלך ונבריז מהיום המיותר הזה?"
רן הניח את ידו על כתפיי, כמחווה של אדם שגבוה ממני בכמה סנטימטרים נכבדים ומשך בכתפו. הקור של ידו עבר דרך בד החולצה שלי וגרם לי לצמרמורת. אני שונא שהם נוגעים בי.
הם אמנם החברים הכי טובים שלי, רן ונטלי, אבל קשה לי לגעת בהם, הקור של הגוף שלהם גורם לי לתחושה נוראית. אני מניח שזה הפוך מבחינתם לגבי חום הגוף שלי.
רן התחיל לדבר על כמה חשוב להיות נוכחים בשיעורים, במיוחד השנה, אבל אני כבר מזמן הייתי מנותק במחשבות שלי. מלבד כמה המהומים, לא הייתי חלק פעיל במיוחד בשיחה המרתקת ההיא.
"תגיד," שמעתי אותו אומר לבסוף, רגע לפני שנכנסנו אל כיתת ביולוגיה. "העין שלך נהייתה כחולה יותר במקרה?"
המהמתי שוב, אך הפעם ההכרה הגיעה אליי מהר יותר. פלטתי "מה?" קטן ומצמתי כמה פעמים בעיניי.
"העין הימנית שלך, כחולה יותר מבדרך כלל" הוא נכנס אל הכיתה, עדיין עם הפנים אליי – מתקדם אל עבר המקום שלנו בקצה הכיתה.
"כן, זה קורה לי כשאני מתעמק במשהו וחושב", זרקתי את התיק שלי לעבר הקיר. חוץ מהמחברת שלי ועט, לא היה בו שום דבר חשוב. בעצם, עכשיו כשאני חושב על זה, כל העולם היה בתוך התיק הזה.
"עכשיו אני מבין למה לא ראיתי את זה בעבר" רן צחק ואני כיווצתי את פניי.
באמת שאין לי כוח לשיעור ביולוגיה.
פתחתי את התיק והוצאתי את המחברת שלי, שרבטתי כמה מילים וסגרתי אותה בחבטה.
לא עברה דקה ונטלי נכנסה אל הכיתה שלנו, נשקה לרן על שפתיו והתיישבה על השולחן שלנו.
"מסתבר שיש היום איזו סדנה למורות ביולוגיה ופיזיקה – זה יום המזל שלנו. גם השיעור שלי וגם השיעור שלכם התבטל" היא צחקה את הצחוק המקסים שלה כשרן צהל וקם ממקומו. "הולכים לים?"
חייכתי גם אני והנהנתי.
אני הסופר הכי טוב שיכל להיות לעולם הזה.
או לפחות לתלמידי ביולוגיה – פיזיקה. 

^לוגאן אהובי *~* (תודה ללינה אהובתי על האנימציה המושלמת של השחקן המדהים הזה) 
אני יודעת שזה פרק ממש קצר, והמשכתי אותו אבל קיצרתי באמצע, כי הפרק המקורי היה עם יותר מידי מידע על יונתן ממה שאמור להיות בפרק ראשון של סיפור חדש...
אז... איך הפתיחה של הסיפור? מה דעתכם על יונתן? נטלי? רן? מה הסיפור שלהם?
אני באמת באמת מקווה שאהבתם... 


אוהבת, 
נינה ♥