'לכתוב את העולם' - סיפור בהמשכים

במהלך סוף השבוע, יצא לי לדבר עם רן פעם אחת ועם נטלי פעמיים. הייתי מנותק לחלוטין. המשכתי לכתוב כל מיני דברים; כתבתי את סוף השבוע של רן ונטלי, שיספרו לי עליו ביום ראשון. היא תספר שהוא בישל לה ארוחה רומנטית מקסימה, כי רן בשלן מצוין והוא יספר לי שהיא הייתה לבושה בשמלת מיני שיש לה, שאמא שלה קנתה לה מסין, או יפן, ושנינו אוהבים לראות אותה לבושה בה.
כתבתי שאמא שלי פוטרה עוד פעם, אבל היא מתעקשת לומר שהיא התפטרה. "הבוס החזיר הזה..."
על עצם העובדה שכתבתי לעצמי אמירה שנוגעת באכילת חזיר, קיבלתי נזיפה. אם הייתי יכול לכתוב לי משפחה לא שומרת כשרות... טוב, אני לא בטוח שהייתי עושה את זה בכל מקרה.
יש דברים שאני לא שולט בהם. הם לא רבים, אבל הם קיימים, כמו מן הנחות יסוד, או הוראות שימוש.
"יונתן, רד למטה! האוכל מוכן" אמא שלי צעקה לי מלמטה בפעם החמישית בערך.
כן, זה גם אחד מהדברים שאני לא יכול לשנות.
"אני לא רעב אמא" צעקתי בחזרה ונשענתי אחורה בכיסא. אם לומר את האמת, גוועתי ברעב, אבל הייתי כל כך שקוע בכתיבה, ביצירה, שפשוט איבדתי כל רצון לקום ולצאת מהחדר, אפילו אם זה למען המטבח והאוכל המצוין של אמא שלי.
"יונתן הוּטר, רד למטה עכשיו! אני לא שואלת אותך!" היא צעקה לי בחזרה. שנאתי שהיא השתמשה בשם המלא שלי, הוּטר. איזה שם אידיוטי. חלק די גדול מהאנשים שמכירים אותי בשם המלא, קוראים לי הוטר, כלומר, חם יותר, באנגלית, או הוט, פשוט חם.
קמתי מהכיסא וטרקתי את הדלת, כאות מחאה על ההפרעה של אמא שלי.
בזה זה הסתכם.
מאז שאבא שלי עזב, בין אמא שלי לביני נוצר קצר קל בתקשורת. היא רצתה שאני אחזיר אותו, שאני אעשה הכל כדי שהוא לא יעזוב אותנו, אותה. היא לא האמינה לי כשאמרתי לה שאין לי אפשרות לשלוט ברצונות של המשפחה שלי. בשל כל השאר כן, בשלהם לא. במקום זה, מחקתי את העובדה שהיא יודעת מה אני מסוגל לעשות. היא לא צריכה לדעת, אבל עדיין כועסת עליי מסיבה שלא ידועה לה. כשנוצרתי בעולם הזה, בתור ילד קטן, הרעיון הכללי שלהם נוצר ביחד איתי למרות שעד גיל 3 חגגתי את ימי ההולדת שלי לבד – אבל השנים האלה עברו מהר, בערך כמו דקה או שתיים, בעולם שלי כיום. את יום ההולדת הרביעי שלי כבר חגגתי עם שני הורים ושני אחים גדולים שלמדו אותי את רזי העולם. ביחד איתם הגיעה חבילת הוראות, מטאפורית כמובן, לגבי האסור והמותר לי לעשות כאן. את גיל חמש ביליתי כילד יחיד ומגיל שש כבר השארתי לי אח קטן. אני לא זקוק ליותר מזה.  לפני זה, לא היה כאן כלום; שום מקום לא היה מיושב, שום מקום לא מבוסס, רק חצאי מקומות הרוסים, שאריות העולם שהיה כאן לפניי. מעניין מה קרה לבחור או הבחורה שיצרו את העולם ההוא.
בכל אופן, המשכתי לכתוב, היד שלי נעה על הדף במהירות מטורפת, כמעט על אנושית, המילים עוברות בצורה מושלמת מהראש שלי אל הדף, התיאורים, הצבעים. והכוח, כל הכוח שעובר לשם.
הרגשתי חסר משמעות ובלתי מנוצח בו זמנית.
פעם, לא העליתי על סף דעתי שאפשר להרגיש כל כך טוב.
לאט ובאיטיות, עם כל הצעדים והימים שיצרתי בתוך הראש שלי, נוצרה לי דמות בתוך הראש. אני לא יודע כמה זמן לקח לי לבנות אותה, לתת לה עומק ומראה, אבל זה קרה בסופו של דבר.
לא יצרתי לה אופי, אני שונא לבנות אופי לבני אדם שנוצרים לי בתוך העולם. הרעיון הוא לתת להם להתוות אותו בעצמם.
כשסיימתי, קראתי את עשרות הדפים שכתבתי והתגאיתי בעצמי.
יש לנו ילדה חדשה בבית הספר.
שיחת טלפון מרן הוציאה אותי מהריכוז שהייתי שרוי בו, לא כתבתי אותה – הייתי עסוק בכתיבת דברים אחרים, לכן לא היה לי שום סיכוי לדעת מה הוא עומד לומר, אבל השארתי את זה ככה, נתתי לו לכתוב את עצמו, זה קורה לפעמים. ואני אוהב את ההפתעות האלה.
"יונתן, אני צריך עצה." זה הפתיע אותי, רן אף פעם לא שוכח את הנימוסים ההתחלתיים. הוא תמיד הילד המנומס, הטוב, המתחשב. לפעמים זה גורם לי לבחילה קלה, אבל הוא אחלה, כשבא לו.
"בנוגע למה?" נדרכתי קלות, אך התרווחתי בכיסאי. "אם זה בנוגע לשיעורי הבית שקיבלנו אתמול, אין לי שמץ של מושג – אתה הגאון בנינו."
"זה לא עד כדי כך רציני," הוא צחק והרגיע את שנינו. מזל. "מצטער שהלחצתי. מה קורה, אגב?"
"אצלי הכל מצוין, אבל אם אתה זקוק לעצה ממני – משהו אצלך באמת לא בסדר" פלטתי אנחה והשתהיתי לרגע. "מה קרה?"
"זה לא משהו ממש רציני, זה פשוט ש..." הוא נאנח, הצלחתי לשמוע את התזוזות שלו אפילו דרך הטלפון, ולהרגיש את הקור שנוטף ממנו אפילו עכשיו. זה פשוט רודף אותי. "בעוד שבוע יום ההולדת של נטלי ואין לי שום רעיון למתנה. אפילו לא תכננו לה מסיבה"
"מה?!" כמעט צווחתי כששמעתי את המילים האלה. קמתי אל השידה שלי והזזתי את הדפים שהיו מפוזרים שם, מנסה לאתר במהירות את לוח השנה האלקטרוני שלי. "שבוע? שבוע? זה לא בעוד שבוע – אין שום סיכוי בעולם ש –" הכיתוב בקובייה הקטנה של התאריך בעוד שבוע הבהב באור אדום. "שכחתי את יום ההולדת של נטלי"
"מדהים, אבל אתה יותר דפוק ממני" הוא צחק. אותי זה לא הצחיק בכלל. פילסתי את דרכי דרך ערימת דפים, מחפש דף ספציפי אחד עם כותרת שחורה בולטת, כתבתי כמה מילים ושמעתי את קולו בוקע מן הטלפון ומשחזר את השיחה ברגע שנאנחתי וקרסתי על מיטתי. "בקיצור, למה אנחנו מדברים על יום ההולדת שלה חודש לפני?"
"תשמע," גיחכתי לעצמי ועצמתי את עיניי, "זה עדיף מלהגיע לשבוע שלפני מבלי לארגן שום דבר – לא?"

הכניסה לבית הספר לוותה בזעקה קלה של עדי, אחת הבנות היפהפיות ביותר שהמוח שלי הגה אי פעם. היא נתלתה על צווארי ונשקה לשפתיי.
אני לא אוהב לתת הגדרות לקשרים שלי בדיוק כמו שאני לא אוהב לתת הגדרות לאנשים שאני יוצר. היא לא בדיוק החברה שלי, אבל היא גם לא בדיוק כלום מבחינתי. השפתיים שלה היו קרירות, אבל בצורה כמעט נעימה, משהו שקשה לפרש באמת.
אפילו בשבילי.
נטלי שעמדה לידי גלגלה את עיניה. היא אף פעם לא אהבה את עדי. יתרה מזאת, היא לא אהבה את הקשר ביני לבין עדי. היא קוראת לה 'דביקית', כי היא קרצייה נוראית לפעמים.
זה למשל, מסוג הדברים שנוטים להצחיק אותי.
העיניים הגדולות של עדי נפתחו כשהיא הביטה את עבר הלוקרים הכחולים של השכבה וחיוכה היפה הבליט את גומות החן שללחייה.
"שמעתם על הילדה החדשה?" היא ליטפה את ידי וחייכה חיוך רחב יותר מאי פעם. הנהנתי בהיסח דעת, משהו אחר תפס את תשומת ליבי.
"לא," נטלי הרימה גבה. גם רן מאחוריה השתהה לרגע לפני שהוא ענה.
"יונתן, הזכרת משהו לגבי זה בשיחת הטלפון שלנו – לא?" הוא נשען אחורה על הקיר, אוחז בידה של נטלי שנאנחה.
"יוני, זה יום המזל שלך – הילדה החדשה גם ג'ינג'ית וגם בוהה בך" נטלי צחקה והסתכלה לכיוון אליו היה מופנה מבטי לאורך כל השיחה. על הלוקר הצמוד ללוקר שלי נשענה נערה ג'ינג'ית, שנעצה את עיניה בלי בושה בעיניי. הייתי רגיל למצב הזה, שאנשים מסתכלים על העיניים החריגות שלי, שאחת מהן ירוקה והשנייה כחולה, אבל משהו היה שונה במבט שלה. זה לא היה מבט של תמיהה, זה לא היה מבט של סקרנות.
זה היה מבט שחשף חיוך דקיק ולעגני.
זאת הילדה החדשה שכתבתי.
הרגשתי את חום הגוף שלי עולה, דבר שגרם לעדי לקפוץ ולהזיז את ידה ממני. היא נשפה בשקט אבל לא אמרה דבר.
"איך קוראים לה?" הצלחתי להשחיל מילה לאחר דקה ארוכה של בהייה. נכנסנו אני ועדי אל הכיתה שלנו, רן ונטלי המשיכו אל שלהם.
"אתה מוזמן לשאול אותי בעצמך," נשמע קול עדין מאחוריי. חיוך נפרש על שפתיי, הנחתי את התיק שלי על השולחן והסתובבתי אליה.
"את מוזמנת לענות לי בעצמך." לא יכולתי לעצור את החיוך למראה העיניים הכחולות שלה. היא הייתה בהחלט יפה. אם עדי נועדה על מנת לספק את הצרכים הדפוקים שלי בתור גבר, הנערה הזאת נוצרה פשוט כיש מאין.
"תבל." היא חייכה אליי בחזרה, עדיין לא מסירה את מבטה מן עיניי. "ולך?"

אזזזזז.... שלום חברים! איך עבר השבוע שלכם?
אני יכולה לספר ששלי היה עמוס עמוס עמוס ולקינוח, עוד קצת עמוס.
אבל זה בסדר.
מה אתם אומרים על הפרק של היום?
על תבל? עדי?
אני ממש מצטערת שהפרקים כל כך קצרים. זה פשוט - או קצרים כאלה, או ארוכים להחליא... ואני באמת לא רוצה להחליא כאן אף אחד.
 

אוהבת מאוד מאוד מאוד, 
נינה ♥ 

היי חברים, למרות השעה המאוחרת, אני מעלה את הפרק הראשון, כי אמרתי שהוא יגיע היום. 
חזרתי על הבוקר מבודפשט ועם אפס שעות שינה עפתי לאסוף את הספרים של הפסיכומטרי, החיים הטובים הייתי אומרת. 
חחח אני ערה כבר 36 שעות, כיף כיף כיף. 
קראתי את הניחושים שלכם, ולמען האמת היו שם כמה רעיונות נורא מעניינים, אבל אתם תבינו את הסיפור עצמו תוך כדי. 
אז בלי לעכב אף אחד מאיתנו - קבלו את הפרק הראשון ב'לכתוב את העולם'! 

הקול בקע מהטלפון רגע לפני שניתקתי שוב.
"יונתן! עכשיו!"
שוב הקול הזה... מה זה הדבר המעצבן הזה?!
"יוני!"
"אוי נטלי סתמי את הפה כבר" פקחתי את עיניי לרגע והבטתי במסך הפלאפון. עוד שיחת בוקר שגרתית בה הידידה הכי טובה שלי מעירה אותי. או מנסה, בכל אופן.
"יום יבוא ואני לא אתקשר להעיר אותך, אתה תראה" היא מלמלה אל תוך הטלפון ועמדה לנתק כשצחקתי. "זה לא מצחיק יונתן, אני אתן לך להמשיך לישון ואתה תאחר ויכנסו באמ-אמא שלך"
"וממתי זה מפחיד אותי?" קמתי מהמיטה ונעמדתי מול הארון, מנסה להחליט איזה מבין שני הג'ינסים שיש לי בארון לקחת היום. סטייליסט משהו.
"אני רק אומרת. יאללה, יש לי עוד להתאפר חתיכת קרצייה. מתחת לבית שלי? בשמונה?" היא שמה אותי על רמקול לרגע, כנראה לאסוף את השיער המתולתל שלה ואז שוב התקרבה כשאישרתי בהמהום את דבריה. "אוהבת, ביי"
ההתארגנות שלי בבוקר אף פעם לא אורכת יותר מרבע שעה ואיכשהו, שאר הזמן שנותר לי עד שאני צריך לצאת מהבית, אחרי כל ההתארגנויות המוקדמות – אני מבלה שם.
אבל היום, משהו הפריע.
"יונתן?" היא צעקה מרחוק. יצאתי מהחדר ונכנסתי למטבח, מתיישב בקלילות במקום שלי, יוצר לעצמי ארוחת בוקר כמו שאני רגיל. "אתה מוכן?"
"כן אמא, אני אוכל ויוצא" חייכתי אליה וסבלתי בשקט את הנשיקה שהיא הצמידה לי למצח, קרה כל כך. "מה את עושה היום?"
היא נאנחה והרימה את מקבץ הדפים שנחו על השולחן, נפנפה בהם מולי ופנתה אל הסלון כשהיא מעבירה את ידה על כתפיי.
אמא שלי עברה בין הרבה עבודות בחיים שלה, כנראה שעדיין לא מצאנו את העבודה שמתאימה לה.
סיימתי לאכול את הביס האחרון שלי וחזרתי אל חדר השינה שלי, חדר שעבר די הרבה מאז שאני זוכר את עצמי.
כשהייתי יותר קטן, הייתי משנה אותו כל יומיים.
סתם כי יכולתי.
עכשיו כבר אין לי כוח להתעסק בזוטות, או שיותר נכון לומר, הפכתי לעצלן.
אספתי את התיק הריק שלי על כתפי באחת מרצועותיו וירדתי מהר במדרגות חזרה לסלון, אמרתי שלום לכל מי שעוד נמצא בבית ויצאתי לכיוון הבית של נטלי.
היא אמנם לא גרה רחוק ממני, אבל לוקחות כמה דקות הליכה בשביל להגיע אליה.
אני יכול לשנות את זמן ההליכה שלי כשבאמת אין לי כוח ללכת הרבה או שאני יוצא קצת יותר מאוחר, אבל בדרך כלל ההליכה עם האוזניות על הבוקר זה הזמן השקט היחיד שלי לאורך כל היום.
כשהגעתי, היא כבר הייתה למטה וישבה על הספסל שצמוד לבניין שלה.
"בוקר טוב יפיוף" היא צעקה והתקרבה אליי במהירות, כאילו לא התראינו שבוע.
"בוקר מצוין, את נראית טוב הבוקר" נשקתי ללחייה הקפואה והסתכלתי אל תוך העיניים המבריקות שלה.
"אוי יוני טיפשוני, אני נראית טוב בכל בוקר" היא הניפה את שיערה החום אחורה, צחקה בקול רם ומצמידה את ידיה בסיפוק.
"אחרי שאת מתאפרת כמובן, ומסתירה את החצ'קונים החמודים שיצאו לך – אוי! תראי, הנה, מצאתי אחד –" צחקתי בקול כשהיא ניסתה להרביץ לי. אני לא חושב שיש הרבה אנשים שאני אוהב כמו את החברה הכי טובה שלי. "תזכירי לי איך קוראים לדבר הזה שאת שמה על העיניים וגורם לך להיראות כמו רקון עם סטייל?" הצבעתי לכיוון העיניים שלה והפס המעוגל שהיה מעל העפעף.
"אתה במצב רוח להיות חרא היום, אני מבינה" היא גלגלה את עיניה. "וקוראים לזה אייליינר"
"את אוהבת אותי בכל מצב רוח"
"לא כשאתה לא מתעורר בבוקר"
"אני אף פעם לא מתעורר בבוקר"
"אז אני אף פעם לא אוהבת אותך" היא צחקה ונכנסה אל הכיתה שלה, תהיתי לרגע אם ההליכה הייתה קצרה יותר לשם שינוי.
לפעמים דברים קורים בלי שאני אשים לב, כאילו מהתת מודע שלי. אי אפשר להיות כל הזמן מפוקס.
עמדתי לרגע מול הכיתה שלה, מביט בה מתקרבת אל הכיסא שלה, תוהה אם לתפוס לה את היד ולגרור אותה החוצה, לשכנע אותה ואת רן, להבריז מהיום הארוך שעומד לפנינו וללכת לים או לשחק באקסבוקס.
לפעמים המציאות הזאת שיעממה אותי. לפעמים זה קשה, להיות אני.
בחנתי את הלוקרים שהוצמדו אל קיר מסדרון השכבה וחיפשתי את הלוקר שלי, אני אף פעם לא מצליח לזכור אותו.
"שורה שנייה, השלישי מימין" נשמע קול מתנשא במקצת מולי, ומצאתי את עצמי עומד מול החבר הכי טוב שלי.
"מה הייתי עושה בלעדייך רן," צחקתי והתקדמתי אל הלוקר הנקוב ופתחתי אותו.
"אני אף פעם לא אבין את הרוטינה המטומטמת הזאת יונתן," הוא נשען על הלוקרים מולי והרים גבה מעל לעיניו הירוקות. אני בחיים לא אבין איך הוא נוצר עם מבט מתנשא כל כך על הפנים שלו ואופי כל כך... רכרוכי? משהו כזה. "בכל בוקר, אתה מגיע עם תיק ריק, פותח את הלוקר, מציץ לתוכו, מבין שגם הוא ריק וסוגר אותו. אתה יודע, בשביל להוציא דברים מהלוקר, אתה צריך שהם יהיו אשכרה..." הוא החווה בידיו והדגים תנועה של הוצאת ספרים מתוכו. "בפנים".
גלגלתי את עיניי וסידרתי את התיק על כתפי, תוך כדי שאני נועל את התא הכחול הדבילי, "תגיד, אם אין ספרים, מה דעתך לקרוא לחברה שלך ונבריז מהיום המיותר הזה?"
רן הניח את ידו על כתפיי, כמחווה של אדם שגבוה ממני בכמה סנטימטרים נכבדים ומשך בכתפו. הקור של ידו עבר דרך בד החולצה שלי וגרם לי לצמרמורת. אני שונא שהם נוגעים בי.
הם אמנם החברים הכי טובים שלי, רן ונטלי, אבל קשה לי לגעת בהם, הקור של הגוף שלהם גורם לי לתחושה נוראית. אני מניח שזה הפוך מבחינתם לגבי חום הגוף שלי.
רן התחיל לדבר על כמה חשוב להיות נוכחים בשיעורים, במיוחד השנה, אבל אני כבר מזמן הייתי מנותק במחשבות שלי. מלבד כמה המהומים, לא הייתי חלק פעיל במיוחד בשיחה המרתקת ההיא.
"תגיד," שמעתי אותו אומר לבסוף, רגע לפני שנכנסנו אל כיתת ביולוגיה. "העין שלך נהייתה כחולה יותר במקרה?"
המהמתי שוב, אך הפעם ההכרה הגיעה אליי מהר יותר. פלטתי "מה?" קטן ומצמתי כמה פעמים בעיניי.
"העין הימנית שלך, כחולה יותר מבדרך כלל" הוא נכנס אל הכיתה, עדיין עם הפנים אליי – מתקדם אל עבר המקום שלנו בקצה הכיתה.
"כן, זה קורה לי כשאני מתעמק במשהו וחושב", זרקתי את התיק שלי לעבר הקיר. חוץ מהמחברת שלי ועט, לא היה בו שום דבר חשוב. בעצם, עכשיו כשאני חושב על זה, כל העולם היה בתוך התיק הזה.
"עכשיו אני מבין למה לא ראיתי את זה בעבר" רן צחק ואני כיווצתי את פניי.
באמת שאין לי כוח לשיעור ביולוגיה.
פתחתי את התיק והוצאתי את המחברת שלי, שרבטתי כמה מילים וסגרתי אותה בחבטה.
לא עברה דקה ונטלי נכנסה אל הכיתה שלנו, נשקה לרן על שפתיו והתיישבה על השולחן שלנו.
"מסתבר שיש היום איזו סדנה למורות ביולוגיה ופיזיקה – זה יום המזל שלנו. גם השיעור שלי וגם השיעור שלכם התבטל" היא צחקה את הצחוק המקסים שלה כשרן צהל וקם ממקומו. "הולכים לים?"
חייכתי גם אני והנהנתי.
אני הסופר הכי טוב שיכל להיות לעולם הזה.
או לפחות לתלמידי ביולוגיה – פיזיקה. 

^לוגאן אהובי *~* (תודה ללינה אהובתי על האנימציה המושלמת של השחקן המדהים הזה) 
אני יודעת שזה פרק ממש קצר, והמשכתי אותו אבל קיצרתי באמצע, כי הפרק המקורי היה עם יותר מידי מידע על יונתן ממה שאמור להיות בפרק ראשון של סיפור חדש...
אז... איך הפתיחה של הסיפור? מה דעתכם על יונתן? נטלי? רן? מה הסיפור שלהם?
אני באמת באמת מקווה שאהבתם... 


אוהבת, 
נינה ♥