לפעמים כל מה שצריכים זה אוגר

ופשוט לקשקש ולקשקש. 

חזרתי כי רציתי לכתוב, לא כי ממש התגעגעתי לאוכלוסיית ישרא בלוג. אבל אם הייתי יכולה הייתי עוזבת את כדוה''א, והייתי חוזרת בשביל צ'יפס או משהו, ואז הייתי אומרת שלא התגעגעתי אל בני אנוש בכלל, אבל הם יודעים הם לעשות צ'יפס ואני לא *החשק לצ'יפס של ממש גובר*. 

מה שעשיתי היה במיוחד לעבוד. כשכולכם השתובבתם לכם וקניתם ספרים - אני קרעתי את התחת ובכלל לא ניפגשתי עם חברים או קראתי. שזה ממש אירוני, שעבודה בסטימצקי מונעת ממני לקרוא. מה שכן, עבודה בסטימצקי גורמת לי לקנות ספרים כי הם נדירים. משמע, הם לא קיימים בהרבה סניפים ואני חייבת חייבת חייבת אותם. ואולי לא יהיה אותם בספרייה, ואז מה אוכל לעשות?!?! בכל מקרה, זה המצב, המשכורת שסטימצקי מביאים לי הולכת לסטימצקי ובכל זאת הם מונעים ממני לקרואץ כמה אירוניים הדברים יכולים להיות, וואו. 

החלטנו לא להשכיר דירה. 

א. אין לי כסף כי הייתי צריכה להביא אותו.

ב. ההורים שלי לא יעזרו לי ולכל סטודנט שגר לבדו ולא חסך שנתיים או מחרבן את הלימודים שלו ההורים עוזרים לו.

ג. אני רוצה חיים ולא רוצה לישון שעתיים ביום. אני אוהבת לישון, מצב שכזה יהיה ממש נוראי. 

בכל מקרה, אני רוצה להצטרף לקבוצת דיבייט בבית הספר, ולתרום קצת לחיות, ובכללי קצת להציל את העולם כי זה מה שהסטודנטים עושים בכל הסרטים. אני חושבת שאני הולכת להיות סטודנטית כי זה מתקשר אצלי עם להציל את העולם, פלוס - אני רוצה להיות אקדמאית, וצריכים ללמוד בשביל זה. 
הגיעו אלי המון דברים מהאוניברסיטה בזמן האחרון. למען האמת, אין לי מושג אין בכלל מוציאים את הידיים והרגליים מהחול הדביקי הזה. מה זה נקודות זכות? מה זה קורסים? אלו הקורסים לשנה א' או לכל התואר? וגם אם זה רק לשנה א', למה יש רק שישה?! ומה שכר הלימוד שלי, לעזאזל.  שלחתי לאיזה מישהו מייל בתקווה שיענה, אבל הם לא עונים. המכרים הסטודנטים שלי גם לא מסבירים לי. "ככה זה, את תביני" זו התשובה שאני מקבלת. אבין מה??? למה זו תעלומה שלא יכולה לגלוש מעבר לגבולות האוניברסיטה?! יהיה כל כך פאקינג קשה להסביר על השיטה?! בבית הספר הסבירו כל כך הרבה על הצבא המזדיין כאילו זאת מהות הקיום שלי, אבל לא הסבירו לי על הלימודים המזדיינים, כאילו אין סיכוי שאי פעם אצטרך מידע שכזה. 

אוף אוף אוף. מי למד כאן באוניברסיטה המזדיינת הזו והבין מה קורה שם?! 

יש פיצוצים בכל מקום, וזה די מבהיל בסה"כ.

עטפנו ללקוחה אחת ספר ואז הייתה אזעקה, האזעקה הראשונה שחווינו בעבודה. מוכרת א' לא ידעה איך להתמודד ומוכרת ב' התחילה להעיף אותנו מהחנות, אבל לא לפני שהלקוחה זעמה ודרשה שנסיים לעטוף לה. א' שלחה אותה לעזאזל, ממש כפי שמצופה.

באזעקה השלישית, שוב עבדתי עם א', והיא ממש התחרפנה, אז סגרנו למעט זמן את החנות. מישהו עמדה פשוט מחוץ לחנות וכל הזמן דפקה על הדלת. הבהרתי לה באיזשה שלב שיש לאנשים זכות להירגע. אני לא יודעת כמה הייתי מנומסת, אבל לא הייתי גסת רוח של ממש. 

כשאני בראשון גם שם אנשים נלחצים. יש פחות שעות עבודה, משמע - פחות כסף. חמאס, די בבקשה. זה לא כיף לי.

אוה, אפרופו פיצוצים, סיימתי סוף סוף את הגיבור האבוד! אחרי כתיבת הפוסט אמשיך את הספר באנגלית, ואחרי זה אתחיל את בן נפטון. מרגש בהחלט! 

טוב, די לקשקש.

אוגרו.