הכותרת, הנושא החם, זה הדבר שהכי מפחיד אותי. ולמה אני אומרת את זה? מכירים את זה שילד מגיל קטן יודע מה הוא יעשה שהוא יהיה גדול, ולא סתם גחמה ילדותית, הרגשה אמיתית, מעבר להרגשה... ידיעה, ידיעה שאתה מיועד למשהו בחיים, לראות את טקס פרסי האוסקר כל שנה מגיל שש כי את יודעת שתהיי שם, עוד 10...15...20 שנה, תהיי שם. זאת אני, ואני יודעת שאני מיועדת לאור הזרקורים, תקראו לי ילדה בת 16 עם חלומות גדולים, חיה בסרט, עוד לא התמודדה עם החיים האמיתיים, זה בסדר, אני צריכה את החיזוקים השלילים האלה, זה רק ימלא בי את הרצון להוכיח לכולם כמה שהם טועים.
אז בעזרת השם, שאגיע לרגע שאהיה באור הזרקורים מפחיד אותי לאבד את זה, לאבד שליטה... להיבלע לתוך בור עמוק בלי תחתית, להיות עמוק כל כך שאף אחד לא ישים לב שאני שם. וכבר הייתי שם, אני יודעת איך שזה מרגיש, להיות עמוק עמוק בפנים בלי שאף אחד שם לב... להיות כמו אוויר, לחייך כשצריך אבל לבכות כשאף אחד לא שם לב, להגיד לאמא שאת רוצה להתאבד והיא אומרת לך בחזרה שהיא רוצה לראות אותך עושה את זה, שאין לך אוצץ להתאבד, אחלה.
אבל זה לא הנושא (אני נוטה לדבר ולדבר ולשכוח ממה שרציתי להגיד בהתחלה) אני חושבת שצריך לדעת איך להתמודד עם הצלחות בחיים, כל הזמן ההורים והסביבה מכינה אותנו להתמודד עם כשלונות ("לדעת להפסיד בכבוד"), אף אחד לא באמת מלמד אותנו גם לדעת לנצח בכבוד, בכל תחום בחיים, לא דווקא בתחום הבידור. אני חושבת שזה דבר חשוב לא פחות. כי כשאתה מצליח, כבאמת מגיעה התחושה הזאת של הניצחון, אפילו ניצחון בדבר הכי קטן (בשבילי ניצחון זה לקבל 80+ במתמטיקה) אתה מרגיש שכל העולם נמצא בכיס הקטן שלך, אתה יכול לכבוש הכל, ההגיון טיפה הולך לאיבוד, זה טוב, אבל צריך לדעת לשלוט על זה. ומי שאמור לכוון, זה הסביבה הקרובה, ולפעמים הסביבה שלנו חושבת שהיא מכירה אותנו הכי טוב בעולם כשבעצם... זה לא נכון. האנשים הכי קרובים אלייך מרגע צאתך לעולם - ההורים, צריכים לשים לב מה קורה עם הילדים שלהם, כי כשאנחנו נכשלים ומפסידים כולם רואים את זה כמובן מאליו שאנחנו צריכים עזרה וצריכים כתף תומכת. אבל כשאנחנו מנצחים? גם אז, צריך מישהו שיש לו ניסיון שיכוון אותנו איך לההתמודד עם הצלחתנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I done care