פאנדום: הארי פוטר
סלאש (בן/בן למי שלא יודע): הארי/ דראקו
דירוג: נראלי PG אבל בגלל שזה הומוסקסואלי זה הופך ל- PG13 (אפילו שבקושי יש שם נשיקות... נראלי)
ז'אנר: רומנטיקה והומור
זכויות יוצרים: הדמויות והמקומות שייכים לג'יי קיי רולינג (לצערי) וחלק מהעלילה לכותב המקורי (ראו הערה 
)
הערה: את ההתחלה של הפיק מצאתי כשחיפשתי פאנפיקים של הארקו... אנלא יודעת מי כתב את זה (זה היה בקובץ וורד ששמו 'הרוח הכתה צוננת וקרה בפניו של דראקו מאלפוי') והייתה רק את ההתחלה ולא הצלחתי למצא איזשהו המשך לזה. ממש אהבתי את הרעיון אז שיפרתי את הסצינות, סיימתי את הפרק הזה ואני כותבת עכשיו עוד כמה :) ורק רציתי להגיד שלא הייתה לי שום כוונה לגנוב זכויות יוצר ואני מקווה שתואהבו 
הרוח הכתה, חדה וצוננת בפניו של דראקו מאלפוי. היה זה שינוי מרענן, לעומת הכיתה החמה והמחניקה. דראקו כיווץ את עיניו, מחפש אחר נצנוץ זהב, על רקע השמיים שהיו מכוסים עננים אפורים. המטאטא שלו היה המטאטא המהיר ביותר שכסף יכול לקנות. ובכן, כמעט המהיר ביותר. היה רק תלמיד אחד בהוגוורטס שהחזיק ברשותו מטאטא יותר טוב.
הארי פוטר.
דראקו שנא את השם הזה. הוא שנא את הנער הזה. שנא הכל לגביו: הוא שנא את שיערו השחור של פוטר, השיער שאף מסרק לא הצליח לרסן. שנא את העיניים הירוקות הבוהקות שלו, עם המבט החודר. הוא שנא את הצלקת שהפכה את הארי למפורסם כל כך. שנא את הקול שלו; הקול שהטיח בו עלבונות, אך לא מבלי לספוג עלבונות בחזרה. ומעל לכל, שנא דראקו את העובדה שלא הצליח כלל לשנוא את הארי פוטר. למרות שניסה, באמת שניסה.
מאז דחה את הצעת הידידות שלו, בפגישתם השנייה, שנא את הארי. כן, שנא באמת. אך כעט, בשנתו השישית, מאס דראקו במריבות, החוזרות ונשנות,עם שחור השיער. למראית עין, דבר לא השתנה. הוא נשאר אותו דראקו מאלפוי, אדיש ועוקצני. אותו דראקו מאלפוי קריר למראה, מקובל ואהוד. נסיך סלית'רין. אך בתוך תוכו, הרגיש אחרת. אותו דראקו מאלפוי, שלעג להארי וחבריו, קינא בהם בסתר לבו. אותו נער שצחק על הארי, קיווה, בעצם, להיות ידיד שלו. לא, לא ידיד. הוא רצה להיות יותר מ- 'רק ידיד' של הארי פוטר. עמוק בליבו אהב דראקו מאלפוי את הילד- שנשאר- בחיים. אהב באמת.
הוא לעג לעצמו מאות פעמים, בחדרו, במיטה שלו, מכוסה בשמיכה העבה. כיצד דראקו מאלפוי, נצר למשפחת מאלפוי המכובדת, נסיך סלית'רין האגדי, הנער שנחשב לבעל לב של קרח, יכול להתאהב?
ואפילו אם התאהב, מדוע, מכל האנשים, היה עליו להתאהב באויבו הגדול ביותר? בהארי פוטר?
דראקו ניסה לרוקן את ראשו מכל אותן מחשבות טורדניות בשעה שעף הלוך ושוב לאורך מגרש הקווידיץ', מחפש את הסניץ'. הוא רצה להביס את הארי פוטר. הוא רצה שהארי פוטר יביס אותו. הוא רצה סיבה לתעב את פוטר מחדש, אך לא הצליח למצוא. לכאורה, היו לו מיליון סיבות לשנוא את הארי.
הם היו בבתים יריבים, הייתה זו סיבה אחת; פוטר תמיד מנצח אותו בקווידיץ'; תמיד הוא הגיבור; הוא הביס את אביו של דראקו; כמעט גרם לו להכנס לכלא; הארי היה חביב על רוב המורים; הוא היה... דראקו כבר איבד את המניין ואת החשק להיזכר בסיבות נוספות. ולמרות הכל, אהב אותו.
הוא היה מקדים להגיע לאולם הגדול, רק כדי לריב קצת עם פוטר לפני ארוחת הבוקר. ריב קצר עם הארי פוטר, לא היה ריב בשביל דראקו. באותן חמש, אפילו שלוש דקות, בהן החליפו הנערים עלבונות, קלטו עיניו של דראקו כל פרט קטן בפניו של הארי. הריח הזה, המשכר, של שיערו, הגיע לאפו של דראקו. ידיו של דראקו נשלחו, שלא במודע, לגעת בהארי, לפחות פעם אחת בשעה שהנערים חלפו זה על פני זה.
אסור שאף אחד ידע, הו כן. אם מישהו ידע.. זה יהיה הסוף של דראקו מאלפוי, לחלוטין. הוא רק דמיין מה יקרה אם מישהו יגלה שדראקו מאלפוי, נסיך הקרח, מאוהב בהארי פוטר, וכמעט נפל מהמטאטא.
עיניו קלטו נצנוץ זהוב.
הסניץ' נמצא ממש מתחתיו, עף בשמיניות קרוב לקרקע. דראקו צלל, שיערו העדין, בלונדיני כסוף, נפרע מתבדר ברוח. לא היה לו אכפת. לעוף, לצלול, מהר. זה מה שרצה. מהירות שתעזור לו לשכוח את הכל. דראקו כמעט והתנגש בקרקע. הוא נחת, מתנשף, הסניץ' מפרפר בכף ידו.
"עוד פעם אחת, וגמרנו." אמר לעצמו ושחרר את הסניץ'.
דראקו עשה מספר סיבובים באוויר, מחכה לסניץ' שיעלם. הטיסה חיממה אותו, אכן, אבל עדיין היה קר. הוא חשב בעצב על המעיל שנשאר בחדר המועדון של סלית'רין.
"לא בוכים על חלב שנשפך." חשב לעצמו והחל להתעופף סביב המגרש, בפעם החמישית נכון לאותו יום.
השמיים החלו להחשיך- לא שהיה זה שינוי גדול בהתחשב בעננים שכיסו אותם.
"כדאי לי למצוא את הסניץ' מהר, וללכת לאכול." החליט דראקו.
היה זה יום שישי, וסוף השבוע הסתמן כקר וגשום. המסדרונות יהיו עמוסים תלמידים, חשב לעצמו, והוא לא יוכל למצוא פינה שקטה לעצמו. ואולי עדיף כך? סוף שבוע קר וגשום פירושו שגם הארי ישאר בין כתלי הטירה.
דראקו בעט את המחשבה ממוחו. הדקות חלפו, והוא לא הצליח למצוא את הסניץ'. השמיים הלכו והחשיכו, ותלמיד סלית'רין הבלונדיני החל להילחץ.
"אם אאבד את הסניץ', זה יעלה הרבה מאד אוניות." חשב לעצמו.
הוא הסתובב באוויר, ולאט לאט, הרגיש בפאניקה משתלטת עליו. השמיים הקדירו עוד ועוד, וגשם קל החל לזרזף.
"איפה זה... איפה?" מלמל.
דראקו לא הצליח למצוא את הסניץ' בשום מקום. נדמה כאילו הכדור הזהוב באמת נעלם. הגשם התגבר.
"באמת.. איזה בזבוז של יום גשום.." רטן דראקו, והמשיך לחפש את הכדור.
"מחפש את זה, מאלפוי?" אמר קול מוכר שהקפיץ את ליבו של דראקו, וכמעט גרם לו ליפול מהמטאטא. שוב.
לאט לאט, הוא סובב את המטאטא באוויר. "פוטר." דראקו ירק את המילה, קצר נשימה.
הארי שאחז בידו את הסניץ' הזהוב, הושיט אותו למאלפוי.
"למה באת לפה? להפריע לי באימון?" שאל דראקו בקרירות, וסטר ליד שהושטה לעברו. הסניץ' נפל מבין אצבעותיו של הארי והתרחק במעוף זיגזגי.
"למה עשית את זה, מאלפוי?" שאל הארי בקול צונן.
"לך מפה. אני מתאמן כאן עכשיו, ואני לא צריך את עזרתך." אמר דראקו בניסיון לשוות לקולו גוון אדיש. הוא הפנה את מבטו מהארי, כאילו מנסה לעקוב אחר מסלולו של הסניץ' החמקמק.
"אני לא זוכר שאבא שלך קנה את המגרש," רטן הארי, "אז אם לא אכפת לך..."
בדיוק כשדראקו פתח את פיו לענות לו, הארי צלל.
הוא עף מטה מטה, והתרומם בחזרה, מחזיק בידו סניץ' מוזהב קטן. חיוך של שביעות רצון היה מרוח על פניו של הארי. דראקו שנא אותו בגלל החיוך הזה. דראקו אהב אותו בגלל החיוך הזה.
זו הייתה הסיבה בגללה התאמן דראקו קשה כל כך. הוא רצה להביס את הארי בקווידיץ', כל כך רצה. כל עצם בגופו צרחה מכאב לאחר אימוני הקווידיץ' המפרכים שכפה על עצמו, ועדיין... שש שנים.. והוא עדיין פחות טוב מהארי פוטר.
לדראקו נדרשה רבע שעה על מנת למצוא סניץ' שהארי פוטר מצא בחמש דקות. הארי היה מהיר יותר מדראקו, בעל מבנה גוף יותר מתאים לתפקיד המחפש. דראקו רטן לעצמו שוב. "תן לי את הסניץ', פוטר." אמר כשהוא משפיל את מבטו לקרקע, מנסה שלא לפגוש את העיניים הירוקות.
"לא." ענה הארי, גוון של צחוק בקולו, בעוד הוא מנופף בסניץ' מעל לראשו.
"תן. לי. את. הנסיץ'. פוטר." חזר דראקו והדגיש כל מילה. לא היה לו כוח לריב עם פוטר אותו יום. כל מה שרצה היה לסיים את האימון ולחזור לחדר המועדון. אולי יצליח לקרוא, אם קראב וגויל יהיו שקטים מספיק, ופנסי תרחיק ממנו את מועדון המעריצות המטורף שלו. אחרי הכל, זה באמת היה בזבוז של יום גשום. דראקו יכול היה לעשות מיליון דברים, ומכל אותו מיליון, מה הוא עושה? את הדבר מיליון ואחד. רב עם הארי פוטר.
"אתה רוצה אותו כל כך, בסדר... אבל זה לא יעזור." הארי ניסה לעשות פרצוף עצוב, אך ללא הצלחה.
"למה אתה מתכוון?" שאל דראקו בעייפות.
"אתה עדיין תהיה גרוע ממני, בהרבה. תמיד. ולא משנה עד כמה תתאמן." אמר הארי בלגלוג.
"חתיכת.." דראקו התחיל לעוף לעבר הארי, אבל פשוט לא היה לו כוח.
"הו.. עזוב." הפטיר בסופו של דבר והסתובב.
דראקו צלל למטה, טס בין העמודים, הכל, רק כדי להתרחק מהארי. הוא איתר את הסניץ' וצלל לעברו. הוא כמעט ונגע בסניץ' - אבל רק כמעט - מישהו תפס אותו קודם.
"אתה מוכן להפסיק עם זה? זה עבר כל גבול!" אמר דראקו באדישות כנה.
"מה קרה, מאלפוי? קשה להתמודד עם ההפסד?" לעג הארי.
'הממ... זה לא צריך להיות ככה. בדרך כלל אני זה שמלגלג.' הרהר דראקו. הוא התכוון לענות, כשרעם ענקי נשמע, והשמים, פשוטו כמשמעו, נפתחו.
הגשם היה כה עז, שדאקו הסתחרר באוויר לכמה שניות, ואז נחת על הקרקע, מבולבל.
"זה שבר ענן." אמר לו הארי שנחת לצידו.
"זה מה?" שאל דראקו. הגשם הקים שאון נוראי והוא התקשה לשמוע את דבריו של הארי.
"זה שבר ענן!" קרא הארי, רוכן לצעוק באוזנו של דראקו.
"שבר מה?!" קרא דראקו, מתחיל להתעצבן.
"שבר-" קרא הארי. הוא היה קרוב לדראקו כעת, מדבר אל אוזנו.
"ענן..." הוא סיים בלחישה, כשדראקו הסתובב אליו, ומצא את עצמו סנטימטרים ספורים מהשפתיים שכה רצה לנשק.
"אה.. אז למה לא אמרת.." לחש דראקו חלושות. הוא הרגיש כאילו ברכיו עומדות להתקפל, והוא יפול כנגד הארי.
"בוא." הארי החל לפסוע לעבר אחד מהיציעים. היריעה שכיסתה את היציע הייתה רופפת, ושני הנערים עברו מתחתיה. למטה היה מקום די מרווח למען האמת.
דראקו הניח את המטאטא שלו בצד והבריש את השיער ספוג המים מפניו. באנחה כבדה התיישב, משעין את גבו כנגד אחד מעמודי התמך של היציע.
"איזה בזבוז. בזבוז נוראי של יום גשום." הוא מלמל.
"מה אמרת?" שאל הארי.
"כלום, באמת כלום. רק אמרתי שקר פה." מלמל דראקו במהירות.
"זה משום, שהוד גאוניותך, לא לובש סוודר" לעג הארי. "אתה אומנם אתה נסיך קרח, אבל יש גבול." הוסיף.
"זה משום שלא חשבתי שאתקע באימון בגשם." רטן דראקו. "ולא חשבתי שיהיה קר כל כך. בחיי פוטר, אתה פשוט גאון."
חלף רגע של שתיקה.
לפתע, הרגיש דראקו באריג צמרירי מתחכך בזרועו. הוא הרים את עיניו, וראה את פוטר מושיט לו את הסוודר שלו.
"קח," אמר הארי.
"לא רוצה." השיב דראקו, יודע שהתנהגותו ילדותית למדי.
הארי התעצבן. "אמרתי שתיקח כבר, מאלפוי."
"אמרתי שאני לא רוצה, פוטר!" קרא דראקו בחזרה, ודחף את הסוודר לידיו של הארי.
"אני לא צריך אותו. לא קר לי," הארי הושיט את הסוודר בשנית. "בניגוד לאחרים."
"אני לא רוצה את הסוודר שלך!" ענה דראקו בקרירות, ודחה את הסוודר. שוב.
"נו, באמת. אל תהיה תינוק, מאלפוי" רטן הארי והשליך את הסוודר על דראקו. "תלבש כבר את הסוודר, חתיכת אידיוט. או שתקפא למוות."
דראקו משך את הסוודר מעל ראשו כשהוא נוהם וממלמל.
"למה אתה נותן לי את הסוודר שלך?" שאל את דראקו בקול שקט מאד.
"משום שכמו שאמרתי קודם- אני לא רוצה שתקפא למוות." ענה לו הארי באדישות מזויפת.
"למה?" שאל דראקו, עניין אמיתי בקולו, וליבו מחסיר פעימה.
"כיוון שאחר כך יאשימו אותי." ענה הארי בקצרה.
ליבו של דראקו חזר לפעום בקצב הרגיל, ופניו התקדרו באכזבה.
הגשם לא פסק מלרדת, והמשיך גם רבע שעה לאחר מכן.
דראקו היה עייף, ורעב, והמקום היה חשוך לגמרי. הוא שמע את הארי מלמל משהו, ולהבות חמימות פרצו מתוך השרביט שלו. הלהבות האירו את המקום, וכמו כן חממו אותו מעט.
דראקו הביט בהארי. פניו היו רציניים וקודרים כל כך, כאילו חשב על משהו רחוק ועצוב. פוטר כרך את זרועותיו סביב עצמו. בתגובה, החל דראקו לפשוט את הסוודר.
"מה אתה עושה?" שאל הארי, מקמט את מצחו.
"אני רואה שקר לך. אז אני מחזיר לך את הסוודר." אמר דראקו במעט לגלוג.
"זה בסדר." ענה הארי והרחיק ממנו את ידו המושטת של דראקו. ברגע שנגעו זה בזה, ראה דראקו שהארי הסמיק מעט, והסב את מבטו במהירות.
אדום נראה טוב על פניו של הארי, חשב דראקו. כמו כל צבע אחר.
"חשבתי על משהו." אמר הארי לבסוף.
דראקו הרים אליו את מבטו, תמה.
"מה יקרה", הוא החל כשמבט רציני על פניו, "מה יקרה אם נמות מקור, או נטבע מהגשם או משהו מגוחך כמו זה? יש משהו שהיית רוצה לעשות לפני שתמות?" הוא שאל, מבטו מקובע בלהבות הסגלגלות שריצדו על הקרקע.
"הייתי רוצה לנצח אותך בקווידיץ'." אמר דראקו במהירות, משתדל שלא לחשוב על הדבר שבאמת היה רוצה לעשות. לנשק את הארי. "ואתה?" הוא שאל.
"הייתי רוצה שמי שאני אוהב... הייתי רוצה להגיד לו, שידע." אמר הארי, חסר נשימה. "התכוונתי, להגיד לה." תיקן את עצמו במהירות, והאדים שוב.
דראקו עצם את עיניו, הוא היה כל כך עייף.
הוא פקח אותן לאחר זמן מה, והביט לעבר שעונו של הארי. הספרות 22:00 רצדו על צגו. פוטר עצמו ישן שינה עמוקה מתחת למדרגות היבשות. הגשם לא פסק, אלא רק התגבר ועדיין היה קר. דראקו התנער בבהלה.
"פוטר! פוטר, קום! " הוא ניער את הארי.
"מממ... מה?" שאל הארי בישנוניות, והתהפך.
"פוטר, תקום! עשר בלילה!" קרא דראקו באוזנו.
הארי התהפך שוב, ומלמל משהו לא ברור.
"נו, קדימה... מטומטם..." דראקו חבט בכתפו.
הארי התיישב, מבט עייף על פניו.
"מאלפוי, חתיכת אידיוט. השעון שלי לא עובד." אמר. "וחוץ מזה, ברור לך שכבר היו באים לחפש אותנו אם היה עשר בלילה."
דראקו הנהן. היה משהו בדבריו של הארי.
הארי עצם את עיניו בשנית ונרדם כעבור דקות ספורות.
דראקו לא היה מסוגל לישון כלל, אך, ללא כל ספק, היה עייף מאוד. הוא התקרב להארי, התיישב לידו ועצם את עיניו.
***
את הפרק הבא אני אנסה לסיים עד הסופשבוע... בינתיים המשך חופש נעים 
ואל תשכחו להגיב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
