ה"פ פאנפיקים ושטויות אחרות;)

הבלוג שלי בתפוז:

http://www.tapuz.co.il/blog/net/userBlog.aspx?FolderName=hpfanfiction1

וגם בHPortal

http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=4627&showchap=2 

פרק 1- חוזרים הביתה

(הפרטים על הפיק מופיעים בפרולוג)

* כל הזכויות שמורות לסופרת המדהימה ואין לי שום רווח כספי מהפיק :)

בחודשיים האחרונים, ישן הארי אצל הוויזלים, אך הפעם לא בחדרו של רון (הוא פינה את מקומו להרמיוני), אלה בחדר עם ג'ורג', שנשארה בו מיטה פנוייה אחרי מותו של פרד (כמובן שהארי התנגד בתחילה, אך הבין שלא יוכל לשכנע את מיס וויזלי, ונכנע). הוא ידע, שמאז שפרד נהרג, אחיו התאום היה שרוי בדיכאון עמוק, אפילו שניסה להסתיר זאת. היה זה כה מוזר לא לשמוע את בדיחותיהם של התאומים ולראות את תעלוליהם.

אבל זהו. היום חוזרים להוגוורטס! חשב הארי בדרכו לארוחת הבוקר. כל הוויזלים והרמיוני כבר ישבו סביב השולחן.

"בוקר טוב, הארי", קראה מיס וויזלי, ואחריה השאר, "ובתיאבון לכולם!"

הארי זכר איך בעבר היה מתגעגע ל 'מחילה' כאשר לא נכח בה, במיוחד כשהיה אצל דודיו, אך כעט, היה שמח לעזוב את המקום. הוא לא רצה לישון יותר במיטתו של התאום שלא שרד במלחמה, ולראות את עיניו העצובות של ג'ורג' מסתכלות עליו כאילו לקח את הזיכרון האחרון שהיה לו מאחיו. הוא לא רצה להסתובב לבדו בחצר ביתם, כפי שעשה רבות בזמן האחרון. הוא לא רצה לראות את המבטים העויינים ששולחת ג'יני לכיוונו בזמן הארוחות.

הארי קינא ברון והרמיוני, שהיה להם זה את זו. כמה מאושרים הם היו! הוא הבין כמה חשוב שבזמן עצוב שכזה, צריך מישהו שיעזור להשכיח את המלחמה, וההרוגים. לכן, שמח בשבילם שמצאו את האדם המתאים לכך. למה הוא לא יכל למצוא מישהו כזה? אולי, אם היה נשאר עם ג'יני, גם הוא היה מאושר כעט?! ולמה בכלל זרק אותה? המון שאלות ניקרו במוחו, ועל רובן לא יכל היה לענות.

***

והנה הם עומדים מול הקיר המוביל לרציף תשע ושלושה רבעים. רון אוחז בידה של הרמיוני והם רצים לכיוונו, ונעלמים. אחריהם עברו, כל אחד בתורו, הוויזלים האחרים. ג'יני נתנה בו מבט כעוס, ונעלמה גם היא. הארי נותר אחרון, מוקף כולו במוגלגים שאינם מבחינים בו ובאנשים הרצים אל תוך הקיר. מביט סביבו, החל גם הוא לרוץ, אך עצר כששמע קול קורא לו.

"פוטר!", היה זה דראקו מאלפוי.

"מאלפוי", חיכה שחור השיער את קולו.

"משעשע", אמר מביט סביבו בעניין מזוייף, "איפה הבוצדמית והסמורים, אם יורשה לי לשאול?"

"שלא תעז לקרא להם כך!", הגן הארי על חבריו, "ואם לא שמת לב, הם הרגע עברו לרציף!"

"אני יודע", צחק הבלונדיני, מעביר יד בשיערו, "רק רציתי לשמוע אותך מתרגז."

"מצחיק מאוד!", החניק הארי צחוק ורץ אל הקיר.

הארי עבר בין התאים, מחפש מקום לשבת. רון והרמיוני, הלכו למלא את תפקיד המדריך שלהם. וגם מאלפוי -לא שזה איכשהו מעניין אותי- חשב בעודו פותח את דלת התא בו ישבו נויל, לונה ושיימוס.

"אפשר להצטרף?", שאל.

"כמובן", ענה שיימוס בחיוך.

"התגעגענו אליך, הארי", הוסיפה לונה, מרימה את עיניה מ 'הפקפקן'. הארי שם לב שנויל יושב על ידה ומניח בביישנות יד על כתפה.

"אז מה שלומך?", הוסיף נויל, מסמיק מהמבט המחוייך שהארי נתן בו ובלונה.

"אצלי רגיל", חייך הארי, "אני חושב שלכם יש הרבה יותר מה לספר", הוא העביר את מבטו בין חבריו.

הרכבת החלה לנסוע והדרך עברה בנעימים. שיימוס הביט בקוצר רוח אל פתח  הקרון, בציפייה לעגלת הממתקים; לונה המשיכה לקרא את העיתון, שלאחר מות אביה, היא הפכה להיות האחראית עליו; וניל דיבר עם הארי.

שלושתם השתנו, לא ספק. חשב הארי בליבו, מעביר על חבריו מבט. המבט הילדותי, החולמני, שהיה מרוח בקביעות על פניה של לונה, הוחלף במבט בוגר יותר, אך עדין, עם קמצוץ חולמנות. נויל גבה ורזה, ונראה לגמרי לא רע, בהתחשב לאיך שהארי זכר אותו. ללא ספק, הזוגיות עם לונה עשתה לשניהם רק טוב! שיימוס השתנה פחות, אך עדיין ניתן היה להבחין כי גבה בחודשיים האחרונים.

כמה טוב לחזור להוגוורטס! המקום היחיד לו הארי היה יכול לקרא, בלב שלם 'בית'.

ובכל זאת, להארי הייתה תחושה שהשנה תהייה שונה מקודמותיה. הוא התגעגע לרון והרמיוני הישנים. אלו שנהג לבלות איתם את רוב זמנו הפנוי. רון והרמיוני איתם צחק ונהנה, ולא רון והרמיוני שהיו עסוקים במזמוזים אחד עם השני. הוא התגעגע לבדיחות של רון, ולנזיפות של הרמיוני בקשר להפרת חוקים ואי הכנת שיעורי בית. הוא התגעגע לימים בהם היו יושבים, מדברים וצוחקים, בלי שהם ילחשו אחד לשני דברים באוזן ויתנשקו בכל רגע אפשרי!

הוא ידע, השנה הולכת להיות שונה. שונה מאוד.

לא יהיו עוד הרפתקאות, הורוקוקסים שצריך להשמיד ולורדים אפלים שיש לחסל.

מאז אותו יום, ביום הולדתו ה-11, שהאגריד הגיע לבקתה ובישר לו שהוא קוסם, מאותו יום בדיוק, לא היה יום שלהארי לא היו הרפתקאות. בין אם זה היה להגיע לסימטת דיאגון בפעם הראשונה ולגלות את כל מה שגילה בה, ובין אם זה להציל את ג'יני מהיומן המרושע של טום רידל.

ג'יני.

גם היא תהייה חסרה. אבל כמו שאדם חכם אמר פעם: לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית. וגם אם היה ניתן, זה היה משנה משהו? הרי כבר בלילה שהוא וג'יני שכבו, הארי הבין שכלל לא נמשך אליה.

ומה זה אומר בכלל?!

הוא לא ידע. בזמנים אחרים, בטח היה מתייעץ עם רון והרמיוני, אך הם עסוקים יותר מידי בעצמם. ובכלל, הארי לא יכל להסביר לעצמו את המצב, אז איך יוכל להסביר להם?!

***

"הארי?", נשמע קול הרחק ממנו, "הארי!"

הוא התנער והבין היכן הוא נמצא. מעליו רכנו לונה, נויל ושיימוס, כל אחד בהבעת פנים אחרת: נויל היה מבולבל, לונה הייתה מפוחדת מעט, ושיימוס היה משועשע.

"הארי, הגענו", אמר האירי בחיוך, "אנחנו בהוגוורטס!"

הארי קפץ ממקומו למשמע המשפט והביט מהחלון. הוא ראה את הטירה מתנוססת בכל יופייה לפניו, והרגיש אושר מציף אותו. הם יצאו מהרכבת, והארי הריח את הריח המוכר. היה זה בשבילו ריח של בית- של משפחה.

"הארי!", נשמע קולה של הרמיוני. הוא הסתובב וראה אותה ואת חברה המנומש רצים לעברו.

"היי, הרמיוני", חייך אליה, "היי, רון", הוסיף.

שלושתם עלו על המרכבות הקסומות ורכבו לכיוון הטירה.

השערים נפתחו, ומאות התלמידים נכנסו. הארי הרגיש , סוף סוף, בבית.

הוא חייך והלך אחרי חבריו לאולם הגדול.

זהו :)

אתם זוכרים שאני אוהבת תגובות, נכון? (אפילו שלא קיבלתי כאלה על הקטע הקודם)