בשביל מה זה טוב אם בסופו של דבר אני חושבת רק עלייך? אם כל מילה היא בשבילך? כל נשימה נוספת היא רק בשביל הזכות לראות אותך שוב? כל צעד, כל החלטה, הכל רק כדי לנסות להתגבר עלייך ולהטמיע את הזיכרון שלך בי.
אתה תהיה היסטוריה יום אחד, תיאסף לפנתיאון הגברים הלא ממומשים שלי. יום אחד אתה כבר לא תהיה משמעותי יותר, רק עוד פסיק בחיים שלי. אבל כרגע? אתה הכל. מאה אחוז ממני.
אתה יודע, מה9.4.2013 אני לא נושמת כמו שצריך. כל נשימה מכאיבה לי בצד, בצלעות, בלב, בראש. כל מחשבה חותכת לי את הראש כמו סכין ומפלחת את הלב. חלק בי מת באותו יום. ומאז אני מנסה לגלות מי אני. מה אני. מה אני רוצה בעצם? הפעמים היחידות שהצלחתי לגבש לעצמי דעה היו כשהייתי איתך. היית שם בזמן הנכון ובמקום הנכון, וזה הפך אותך לבחור הנכון. ראיתי את עצמי צומחת בעזרתך, הופכת לאדם החדש והלא מוכר שהחיים הכריחו אותי ליצור.
אז למה אני עושה את כל זה עם בנים אחרים? עם אנשים שאף פעם לא יצליחו לתת לי את ההרגשה הזאת? למה אני כל כך פיזית שבעצם כל מה שאני רוצה מבוסס על רגש, על מילים?
תשמע, זה כל כך מקהה את החושים. הנשיקות כבר לא מרגשות כמו פעם. הפגישה כבר לא מעניינת. השיחות סתמיות, המילים סתם זורמות בלי משמעות. אף פעם לא הרגשתי את זה איתך, ומאז שחזרתי זה כל מה שאני מרגישה. סתמיות. ריקניות. יושבת ומחכה. מעבירה את הזמן. מנסה לנשום עמוק, קצת יותר בכל פעם, ולנסות לראות אם זה כואב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
