אני תוהה איך הצלחתי להיות חברה שלך כל כך הרבה זמן. מה היה כל כך דפוק ולא מתפקד אצלי בראש שחשבתי שזה רעיון טוב. זאת אשמתי המלאה, התעוררתי מאוחר מידי.
יש בינינו כל כך הרבה הבדלים. יש לי את כל מה שאין לך ולך יש את כל מה שאין לי. פעם חשבתי שכל מה שיש לך זה בדיוק, אחד לאחד, מה שאני רוצה. היום אני מבינה שזה פשוט לא ככה. את כבר לא איזה רול-מודל מדהימה ומטורפת, את סתם בחורה עם הרבה הרבה בעיות ומעט מאוד יכולת להכיל אנשים אחרים, ואפס יכולת להכיל ולהבין את עצמך. רוב האנשים שמסתכלים עלייך חושבים שהבעיות שלך הן מומצאות, לא אמיתיות, קריאה לתשומת לב - אני תמיד ידעתי שזה לא ככה. תמיד ידעתי שאת דפוקה באמת, 100% אחוזי נכות. לא שאני יותר טובה, כן? אבל עם ה100 אחוז שלך וה100 אחוז שלי זה היה שילוב מנצח.
ומה קרה שפתאום נמאס לי להיות 100 אחוז דפוקה? שהתחלתי להבין קצת יותר טוב מה רע לי, מה טוב לי? מה אני צריכה ומה אני לא? אחרי ארבע שנים בתיכון פתאום התחלתי להבין, קצת, מי אני. התחלתי לפתח לי אישיות אחרת ואת יודעת שהיא הייתה מושפעת מהאופי שלך. מהחלק הזה דווקא נהנית. מכל השאר? ממש לא. זה הבהיל אותך, ואני מבינה את זה. זה היה מבהיל גם אותי אם החברה הכי טובה שלי, היצור הכי אובייקטיבי וטהור שיש לי בחיים, היה מתחיל לפתח לו צורה אמיתית. פתאום ראינו איך אנחנו מתנהלות מול אנשים שהן לא אנחנו. פתאום התחלנו לחשוב פעמיים על כל מילה. הטבעיות והאובייקטיביות איבדו את מקומן, כי לשתינו היה מה להפסיד.
אז ניסית להראות לי שגם את מתפתחת. מתבגרת. התחלת איתי בתחרות סמויה על תואר "הבחורה שהתבגרה הכי מהר". לא ידעתי שאני מתחרה, אז הפסדתי. את ניצחת. עשית את זה לפני, כל הכבוד לך. ניסית תמיד להיות צעד אחד לפני. תמיד להציב מולי מראה שמעוותת את המציאות ומשקפת רק את הפגמים. איפה שנכשלתי, איפה שהצלחת.
אז נשבר לי הזין.
המשפט הראשון במכתב הזה היה:
עולב.
רק על זה אני מצליחה לחשוב כשאני נזכרת בך. פשוט עולב. חוסר יכולת להיות בן אדם, רצון אובססיבי לתשומת לב מיותרת. וזה עלוב.
אבל מחקתי אותו. מחקתי אותו כי זה לא מכבד אותך. זה לא מכבד את החברות שלנו, זה לא מכבד אותי, זה לא מכבד שום דבר. אני לא בטוחה שהוא נכון. הקשר בינינו היה כל כך מדהים, לא הגיוני שהדבר הראשון שאני מצליחה לחשוב עליו היא המילה עולב. מה עם אמון? מה עם אובייקטיביות? מה עם אהבה? איך יכול להיות שמכל זה נשארה המילה עולב? זאת אפילו לא מילה.
ברגעים אלה את לא אדם שאני רוצה בחיים שלי. הראיתי לך את זה יפה מאוד. את יכולה להגיד מה שאת רוצה, אבל אני יודעת שאת מתגעגעת. כי גם אני מתגעגעת. ההבדל ביני לבינך הוא שאני לא חושבת שיש לי מה להסתיר. אני אוהבת אותך, מאוד מאוד. הקשר בינינו לא היה אפסי. הוא היה מדהים. ואמיתי. וכמו כל הקשרים שלך, הסוף שלו היה ידוע מראש.
אוהבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
