אז הניחו לסיפור להתחיל:
אני אוהב אותה. אני אוהב אותה יותר ממה שאני חושב שאהבתי אי פעם. החלטתי שהיום אקח אותה במכונית, ניסע לפארק הלאומי ונשב קצת, נדבר. ואז אוכל להתוודות בפניה, סוף סוף. ויש יום שיותר מתאים מיום האהבה?
רות הגיעה הרגע, לובשת שמלה כחולה ארוכה יחסית פשוטה, שתואמת לגופה בדיוק, ונועלת נעלי עקב לא מאוד גבוהים, כך שתוכל להגיע לגבוה שלי ולא לעבור אותו. שיערה השחור הקצרצר נראה מדהים, כמעט זוהר, וסיכה שנתתי לה פעם תקועה בקצה הפוני שלה. אני לחוץ קצת, אבל אני נושם בהקלה כשהיא מחבקת אותי.
"לא ראיתי אותך כל השבוע!" היא מתלוננת. אני צוחק. אני צוחק והיא חובטת בצד שלי, אז אני מפסיק. "התגעגעתי, טיפשון."
"גם..." אני מחזיק את ידה. "גם אני..."
היא מחייכת. החיוך שלה, הוא מדהים. הוא גורם גם לי לחייך.
"התלבשת יפה," אומרת רות בזמן שאני מתניע את המכונית. "אהבתי את הוסט השחור. וגם את הכובע, הוא גורם לך להיראות ממש מגניב."
"אני שמח," אני אומר.
"אז... על מה רצית לדבר איתי?"
אני בולע באיטיות, אני נלחץ שוב. הלב שלי פועם מהר, ואני נאנח בשביל להרגיע אותו. "אה..."
"המ?"
"נ-נדבר על זה כשנגיע!"
"אוקי..."
אנחנו מתחילים לנסוע. מתחיל להחשיך, הכביש חלקלק עוד מהגשם של הבוקר. הפארק הזה הוא חצי שעה נסיעה מהבית של רות, כך שיש לנו זמן לשתיקה מביכה. אבל רות, נהדרת כמו תמיד, ממלאה את החלל הריק בדיבורים על הכלבה שלה, ואיך שהיא מתוקה כשהיא נוחרת. אני חצי מקשיב וחצי הוזה בהקיץ. רות, הבחורה שהתאהבתי בה מאז אותו קיץ לפני 3 שנים, איתי במכונית. איתי. הכרנו בבית הקפה שאני עובד בו במשרה חלקית, כשבטעות שפכתי עליה את השוקו שהזמינה. יותר קלסי מזה אני לא יודע. אני כל כך לחוץ. היום זה היום שבו אני הולך לומר לה ש
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
רוברט ישב מול הטלויזיה, פיו פעור לרווחה, ועיניו חסרות הבעה. בדרך כלל זה קורה כשמישהו מסתכל בטלויזיה יותר מדי זמן, אבל הפעם הוא נפל מהכיסא ועיניו דמעו כמו משוגעות, ואם לא היה בשוק כפי שהיה, ייתכן שהיה צורח. מרגרט נכנסה לחדר, מבוהלת מרעש הנפילה. ואז גם היא הביטה בטלויזיה המהבהבת. פניה השתנו מבהלה לשוק ושוב לבהלה, עד שהתעוותו בכאב. היא צרחה ובכיה נשמע עד מעבר לרחוב.
הם קברו את תומס ורות ביום שלמחרת, ליד העץ שלידו נהגו לשבת תמיד ולצחוק ביחד. אפילו נהג המשאית השיכור הגיע להלוויה, התפלל כמה תפילות קטנות וליטף את המצבה. מרגרט ישבה עם הלנה, אמה של רות, ורוברט טפח בכבדות על כתפו של גיל, אביה. המציאות הזאת היא הגיהנום, הם חשבו. המציאות הזאת היא הגיהנום, הם לחשו. ולבסוף הם רק בכו בשקט, מחזיקים ידיים ואבלים באבל שאף אחד אחר שהיה באותה הלוויה היה מסוגל להבין.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אח גדול!"
"מה את רוצה."
אני נאנח כשאנה קופצת ברגליה הקצרצרות וצועקת בכל כוחה, "שחק אתי! משעמם לי!"
"תמצאי לך איזה מישהו ותשחקי איתו!"
"לא רוצה!"
"אמא," אני צועק למטבח. אמא יוצאת ונאנחת גם היא, תופסת את אנה באוזנה ומושכת. "אוו!" היא צורחת בגמגום.
אמא מחייכת. "די להציק לעיליי, אנה. הוא כבר בבית ספר תיכון, הוא גדול מדי בשביל לשחק איתך. הניחי לו."
אנה עושה פרצוף ואני מחזיר לה אחד, אבל אני מסבך את שיערה החום והיא מצחקקת והולכת לחדרה. אני לובש את כובע הגרב האדום שלי ונאנח שוב. עוד יום אהבה לבלות לבד.
יש לי חלומות מוזרים, על חיים של מישהו אחר. הם לא מפסיקים לבוא, לא סיפרתי לאף אחד. אני חולם על אישה, אישה יפה עם שמלה כחולה בגוון כהה כזה. עיניים חומות ורכות... החלומות חוזרים על עצמם, ואין לי מושג מי זאת. היה יכול להיות נחמד אם היא הייתה חברה שלי או משהו.
אני הולך ברחוב, צהריים כבר. אקנה משהו למשפחה ליום האהבה ואחזור הביתה, אין לי מה לעשות בחוץ. סטיב מבלה עם החברה שלו, ורעות מבלה דנה, החברה שלה. הן יותר lovey-dovey מעידו ויניב.
אני נכנס לחנות, אני קונה כמה שוקולדים. הסיכה הזאת יפה, אני חושב. אני אקנה אחת לאנה.
אני משלם למוכר ויוצא מהחנות, כשהפוני מפריע לי לראות. רק להזיז אותו קצת
בום.
אני נופל, נתקלתי במישהו. "אוי, לא הסתכלתי, אני ממש ממש מצטער" אני מתחיל לומר.
"זה בסדר," אומר קול של נער, גם הוא מתנצל. ואז אנחנו פוקחים עיניים. אנשים התפזרו בינתיים.
הנער הזה נראה מוכר. לובש חולצה כחולה בגוון כהה, פשוטה, שמתאימה לגוף שלו, מכנסיים קצרים. ומגפיים גבוהים כך שהוא כמעט מגיע לגובה שלי, אבל לא עוקף אותי. שיער שחור קצרצר, פוני... ועיניים חומות רכות ומחייכות. אני מביט בו בפה פעור.
"רות"
מה אני אומר? אני מדבר מבלי לחשוב. למה אמרתי את השם הזה? הוא מביט בי באותו אופן.
"תומס?"
הוא מתחיל להסמיק. הוא מתחיל לקום, ומושיט אליי יד. אני לוקח אותה בהיסוס. "אתה...?"
"אתה ממש דומה..." הוא מתחיל לומר בהשתהות.
אנשים שוב מתחילים להסתכל. אני תופס חזק ביד שלו ומושך אותו אל מעבר לרחוב. "בוא איתי."
"אז אתה אומר שגם לך יש אותם?" אני אומר. הוא מהנהן בהיסוס. "את החלומות האלה..."
"אתה דומה לו," הוא ממלמל. "אחד לאחד, רק צעיר יותר."
זה יהיה מוזר אם אני אומר שהוא ממש דומה לבחורה, לא ככה?
"אנדו," הוא מחווה בידו, מחייך חיוך קטן. "עיליי," אני מהנהן בהשתהות.
"בכל מקרה," הוא ממשיך, "זה בטח צירוף מקרים. אני לא חושב שזה גלגול חוזר שלהם. נכון?"
"אני באמת לא יודע.
"אז זה לא אמיתי. אני לא אפריע לך יותר."
"חכה!"
אני לא יודע למה, אבל אני מחזיק לו חזק את היד. הוא מביט בי בפליאה. "הוא רוצה לומר משהו."
"מה?"
"ת-תומס. הוא רוצה... הוא רוצה לומר לה משהו."
"תפסיק עם זה, זה לא מצחיק"
"אני רציני!"
ואז אני מתחיל לבכות. מה לעזאזל? למה? איך זה בכלל...?
אנדו מתיישב לידי, מוחה את הדמעות שלי עם האגודל. הוא נהיה רך יותר. מתחיל להחשיך, אבל זה לא משנה, כי תומס רוצה לומר את זה.
"הוא רצה לומר לה את זה מאז..."
"אני מקשיב," אומר אנדו בקול מתון, מחכה.
"אני..." אני לא יודע מאיפה זה בא. אני לא אומר שום דבר, אבל אני אומר. אני לא חושב את זה, אבל אני חושב. "אני אוהב אותך. ותמיד אהבתי. יותר ממה שאוהב אי פעם ויותר ממה שאהבתי. אני אוהב אותך יותר ממה שאת מסוגלת לתאר לעצמך."
הוא מתקרב אליי. "גם אני תמיד אהבתי," לוחש. ואז השפתיים שלנו מתנגשות. פרץ חם נשלח לכל הגוף שלי.
אנדו מחייך בבושה קלה. "אני יכול להרגיש את האהבה."
"טוב, זה יום האהבה. למה ציפית?" אני מוציא את הסיכה של אנה משקית הקניות ותופס קצווה משיערו. מושך אותה לאחור עם הסיכה. גורם לו להסמיק. וגם לה.
אני רק נאנח ומחזיק את ידו. ותומס מחזיק את ידה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תומס ורות פנו לגיהנום במקום לגן עדן.
ומי לא יודע שהמציאות הזאת היא הגיהנום.
אבל כל עוד הם ביחד...
זה משנה איפה?
ומתי?
ובאיזו צורה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת