אני מרגישה די חרא.
באופן חברתי- אני לא מרגישה שייכת (אפילו לחברים שלי) ותמיד מרגישה לא קשורה וסתם... תקועה שלם. מפריעה, אולי לא נקלטת הכי טוב. אבל אני די מקבלת בין חבריי, בגרשיים. הם אוהבים אותי. זה מוזר, לא מתאים לי שיאהבו אותי כל כך הרבה אנשים. ממש מוזר.
אני מנסה לנתק קשר עם חברתי A, כבר הזכרתי אותה בעבר. זה קשה לי, אבל הקשר שלנו ממילא לא יתקדם והשנה הזאת נורא עמוסה לי. ״כפוית טובה,״ היא כותבת לי. ״את מפתיעה אותי.״ זה בדיוק האופי שלי, לנצל אנשים ולזרוק אותם. אז מגיע לי שתכנס עליי, לא כך?
באופן מיני- אני כרגע לא מחפשת אהבה, אבל שמתי לב שאני רוצה להיות מסופקת מינית. סליחה שאני הולכת לכתוב את זה כאן...
אני מאוננת, אבל זה לא מספיק לי. כשגברים מתקרבים אליי... אני מרגישה גועל, הנגיעה איתם, אפילו חיבוק או חיכוך של לחי עם לחי, הריח שלהם... משהו לא מסתדר לי ואני בחיים לא יכולה לדמיין את עצמי מתנה אהבים עם גבר. חוץ מאחד, אבל הוא נורא נורא נשי... נקרא לו מאט. מאט ואני רק חברים, אבל הייתה לי משיכה אליו (ולרב הבנות בקבוצה שלנו, אפילו ללסבית שבינינו), ועכשיו זה די ירד, בעיקר כי אני לא רוצה שיהיה משהו כזה בינינו שיהרוס את החברות. אצל בנות אני מרגישה בטוחה יותר, הן רכות יותר ותמיד יש להן ריח טוב. כשהן נוגעות בי, אני מרגישה טוב. להתנשק עם בת היה לי פחות מגעיל מלהתנשק עם בן (למרות שאני לא יכולה ממש לומר כלום כי ניסיתי רק עם בת אחת ושניים-שלושה בנים). אני לא חושבת שאני אוהבת בנות, אולי רק מינית? ברגשות... אין לי ממש כלום לבנות. הן פשוט חברות טובות וזהו.
באופן פסיכולוגי- זה מתבטא בהרגשה שלי לרצות שיקרו לי תאונות ולמות. או להרגיש כאב. אני מדמיינת את עצמי נדרסת על ידי מכוניות ואוטובוסים, מעורבת בתאונה כשאני בתוך מכונית, מרוסקת כשהמעלית נופלת... רעידות אדמה, אפילו דמיינתי שחתולים אוכלים לי את הגוף ומשאירים גופה חסרת חיים. אני מדמיינת את המוות שלי וזה מרגיע אותי. והרגיעה הזאת מפחידה אותי שוב. חוץ מזה, הלב שלי (שכבר מצאו בו בעיה של מסתם אחד) שוב מתחיל לכאוב, והבדיקה הבאה אצל הכרדיולוג תהיה רק במרץ. אני חושבת שיש כאן בעיה פסיכולוגית. זה הורג אותי.
וזהו... מסתבר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת