The Flying BooBs

אני קמה בבוקר בידיעה שאת לא שם. לפעמים אני לא יודעת. לפעמים את חולפת במוחי ולפעמים מעולם לא היית שם, מעולם לא ראיתי אותך נקברת תחת אדמה יבשה, ומעולם לא עזבת.
לכל אחד ההתמודדות שלו. ההדחקה היא ההתמודדות שלי, והסיגריות הן ההתמודדות שלה. היא מעשנת הרבה, יותר מבדרך כלל, כאילו היא מחפשת את האוויר לנשום, כאילו העשן מערפל את חושיה והיא אוהבת להיאבד לתוכו.
המוות עף מעליי. הוא צופה בי. לוחש לחישות. מחכה לצעד הבא שאעשה. אני לא נותנת לעצמי ליפול, אך אינני מצפה לנצח. המוות תמיד מנצח.
את יודעת יותר טוב ממני, לא כך, סבתא?
היא עדיין עם הסיגריה בפה. שואפת רעל, נושפת חומצה. משחקת עם הצעצוע המרגיע בידיה, צוחקת, נכנסת הביתה ולוקחת כדור נגד דיכאון. כן, כל אחד מתמודד בדרך שלו.
ומה אני כבר יכולה לעשות חוץ מלצפות?
העשן חונק אותה, היא לא מודעת. המוות יבצע שח, והמשחק נגמר. היא אף פעם לא מודעת, וחרף ההזהרות שלי, חרף נסיונותיי להצילה מהנפילה, היא ממשיכה. וסיגריה בידה. ועוד אחת. זה אף פעם לא נגמר.
וכך היא עושה את הצעד הלא נכון. המוות מחייך לה, ואני מאיימת בשבילה, לא אתן לו לעשות את הצעד שלו לעברה.
אבל המוות תמיד מנצח.