אז... יום ראשון בתיכון. תמיד בסרטים זה תמיד נראה מרגש יותר. אפילו שבסרטים בד"כ היו מעיפים לי ברד לפרצוף או שהייתי נמרחת על הוורטרבק (ככה כותבים את השיט הזה?), תלוי באיזה צד של המתרס אני נמצאת. אבל למען האמת, גיליתי שאני יושבת בדיוק על המתרס. מקום מאוד נוח, באמת. אפשר להסתכל על שני הצדדים בצורה שווה, וזה דווקא נחמד במיוחד. מעולם לא הייתי בצד ה"בואו נהיה בלונדיניות שוות בקומדיות נעורים ונימרח על קפטן נבחרת הפוטבול", אבל בכיתה ז' הייתי בצד ה"היו שופכים לי ברד על הפנים אם זה לא היה בזבוז מיותר של כסף". חרא של צד, בחיים לא הייתי חוזרת לשם. קיצר, אז, כיתה י'. מתעוררת בבוקר, מתארגנת, לובשת חולצה לבנה (שיקסע טפו עלייך, החולצה גזורה ורואים כתפייה של חזייה!) וסקיני אדום (חם. חם. חם.), ויאללה לבית ספר! כמובן, שכמו כל שנה, בגלל שאנחנו יישוב קטן, היו בעיות בהסעה. הידד ללנסוע בכל היישוב פעמיים וכמעט לאחר! ובגלל שכמעט איחרתי, כולם כבר תפסו מקומות. תוצאה- כל החברים שיש לי בבית הספר איתי בכיתה, ואני תקועה ליד מישהי שאני לא מכירה. רק לי זה יכול לקרות. טוב נו. היה כיף לראות את כל האנשים מהכיתה הישנה שלי, מלא חיבוקים, התגעגעתי לכולם. עומר ואני כמעט הפלנו אחד את השנייה כשרצנו אחד לשנייה בחיבוק, בכל זאת לא התראינו חודשיים. לא הסכמתי לשחרר את המסכן. טוב נו! המורה שלי נחמדה, זה כבר טוב. המערכת שלי סבירה, חוץ מהעובדה ששעתיים הספורט שיש לי בשבוע הן על הבוקר. אחת ברביעי אחת בראשון. למה. למה. למה. היה לנו טקס קטן לתחילת השנה. ציטוט מנצח של הרכזת- "אני לא רוצה לראות אף טוסיק!" תגובתו של אופק (שאתם כנראה לא מכירים, הוא לא מבית הספר שלי)- "זה רק כי היא לא ראתה את שלי."
אחרי זה היו לנו שיעורי מגמה. לי זה היה שעתיים תאטרון, ושעתיים סוציו-פסיכו~ בתאטרון היה ממש נחמד, חילקו אותנו לשתי קבוצות כי הביקוש היה ממש גדול. אמנם אני לא בקבוצה עם אנשים שאני ממש אוהבת, כמו שקד, יהלי, אוריה, וכו', אבל יש לי את עומר, אייל, ליהיא, וכו', שזה אחלה. כשהסתיים השיעור, אייל בא ליוחאי ואמר, "תראה איזו קבוצה טובה יש לנו!" ~מחבק לי את הכתף ומושך אותי אליו~ "יש לנו גותית בקבוצה!" "אייל, באמאשך, אני לא גותית." ואז יוחאי התחיל לצחוק. כמובן, הוא תמיד צוחק עליי שאני פריקית. אבל היי, הכל ברוח טובה~
אחרי זה שעתיים סוציו פסיכו. היה נחמד, דיברנו על האח הגדול, ומה מושך בזה את הצופים (אני אישית משתעממת מזה למוות), והאם זה אתי לערוך ניסויים (בסוציולוגיה) בבני אדם. אנחנו רק שמונה עשרה ילדים בכיתה, וזו הרגשה מעולה יחסית לכיתה שלמה. גם בתאטרון, אחרי שחילקו אותנו לחצאים, אנחנו רק 13-14 ילדים בקבוצה, שזה גם אדיר~
סיפרתי על ההיא שהייתה איתי ביסודי ולא רוצה להיות איתי בכיתה. מסתבר שהיא ועוד מישהי שעברה איתה באמת עברו כיתה! ווהו~ היו שלוש שהיו איתי ביסודי ועברו לבית הספר שלי מבית ספר אחר, אחת בכיתת מב"ר ושתיים ברגילה. דיברתי עם זו שבמב"ר, היה נחמד, סביר, מעולם לא אהבתי אותה והיא לא אותי, אבל זה בסדר. אבל וואי, זו שעברה כיתה בגללי... אמרתי לה היי, היא נעצה בי מבט מוות, מלמלה היי וכמעט נהמה עליי. מה את רוצה מחיי, כלב דוברמן! לא יצא לי לפגוש את השנייה, היא בסין. אחלה?
המצב רוח שלי קצת ברצפה בימים האחרונים, מכל מיני סיבות. זה קצת עצוב שאין לי אפילו בנאדם אחד שאני יכולה להתלונן אצלו על הכל, מכל מיני סיבות, כל אחד סיבה אחרת. טוב נו, קורה.
חשבתי אולי לנסות לחזור לקשר עם מי שהייתה החברה הכי טובה שלי ביסודי. שנאתי את כל הבנות ביסודי, הן היו כלבות והציקו לי והתנכלו לי, אבל היא באמת אהבה אותי ואני באמת אהבתי אותה. ואחרי שלוש שנים... אני ממש מתגעגעת אליה. אני מקווה שזה ככה גם לגביה...
בכל מקרה, כאן אני אסיים את הפוסט. החלטתי ליישם מנהג, בו אשים GIF בסוף כל פוסט, ולפעמים גם שיר. תלוי. השיר לאוו דווקא יתאים, הגיף, אשתדל!
וככה נראיתי היום במהלך בית הספר.
אני לא יודעת למה בחרתי את השיר הזה. התחשק לי. לא התחברתי למקור, אהבתי את זו יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
