יומנו של לוחם

שבוע טוב בלוגרים ובלוגריות יפים ויפות שלי :)

לא כתבתי פה כמעט שבועיים. זה רק מראה כמה עמוס הייתי. והנה אני עכשיו בבית. השלמת פערים, בבקשה:

מה קורה בגיזרה שלנו? 

אבנים. זה כבר לא חדש..

בקבוקי צבע. לא חדש.

בקבוקי תבעירה. לא חדש.

אז מה כן חדש?

רעיון גאוני. למלאות שלושה בקבוקים בשמן. לבוא באחת בלילה לגדר המערכת הפרידה מהשטחים לישראל. לזרוק את הבקבוקים לכביש ואבנים על הגדר (כדי שנדע שהם שם..) ונברח. החיילים לא יראו את השמן על הכביש. ויחליקו על הכביש עד שייפלו מההר (עניין של עשר מטר חמש עשרה גג.) 

למזלנו הסיור האט לפני שהגיע לשמן על הכביש ולא קרה כלום.

זה הכל?

ממש לא. הלוואי!

תמיד מנסים להסתנן מהשטחים לישראל. הם יודעים בדיוק איפה הנקודה שהתצפתנית לא רואה טוב. ואיפה הנקודה שהכי קשה לנו להגיע לשם. ומשם החארות בורחים.

מילא הם היו בורחים כדי לעבוד או משהו אבל הסיכוי שהם רצים ליישובים שגרים סמוך לעשות פיגוע הרבה יותר גבוה לא ככה?

המ"פ הביא את כולם לתדריך מוצב. ושינה לנו את הנהלים.

אם בעבר מישהו היה מנסה לפרוץ תגדר והיינו צריכים לתפוס אותו, מהיום יורים על מנת להרוג.

עוד כמה דברים שהיו בגיזרה שלנו.

ערבי ניסה לגנוב נשק לחייל.

ערבי רב מכות עם חייל במחסום.

זרקו על הרכב של הגששים שלושה בקבוקי תבעירה. הטמבלים ירו באוויר במקום על  הערבים.

הנהלים לכל מה שכתבתי זה:

ניסה לגנוב נשק? כדור בראש

רב מכות עם חייל במחסום? כדור בראש

בקבוקי תביערה? כדור בראש.

כל דבר זה כדור בראש.

וזה מפריע לך?

אני רוצה לספר לכם עלי משהו קטן.

שהתגייסתי, התגייסתי עם עוד ארבעה חברים. אף אחד מאיתנו לא רצה להיות לוחם.

אחרי שחתמתי על נשק, הגעתי למטווחים, ולא הצלחתי לירות. רעדתי מפחד! וברחתי מהמטווחים.

אחרי בירור קטן התברר שזו טראומה קטנה מגיל צעיר יותר שראיתי אדם שנורה וגסס עד שמת מול העניים שלי.

הם ניסו בכל מני דרכים לגרום לי לירות כדי לפחות לעבור את הטירונות הבסיסית 02! אחרי שלושה שבועות יריתי.

כשביקשו ממני למלאות כוננות במחסניות גם פחדתי. שאיזה כדור יברח או משהו. לא הייתי מעיז לקרב את הסיגריה למחסנית.

לאט לאט למדתי ובסופו של דבר יריתי על מקל"ר. מקלע רימונים. שוקל ארבעים קילו רק הנשק. וחייבים לחבר אותו לאדמה עם חצובה כי ההדף מטורף..

תמיד שנאתי את זה שאני מתאמן כל הזמן כדי לדעת לירות טוב. להרוג טוב. להיות רוצח.

דיברתי על זה עם המ"פ שהיה לי בטירונות. הוא העמיד אותי על טעותי כי ההבדל בן רוצח לבין 'הבא להורגך השקם להורגו' הוא גדול. ושמישהו ינסה להרוג אותי כדאי שאדע להגיב טוב.

יש את העניין של לשמור על המדינה ותמיד אנשים מתו בקרבות כדי להגן על המדינה ועל המשפחה.

שימו לב! בקרבות!!!

לא כל יום ויום!

על כל דבר להרוג? עד כמה באמת זה הדבר הנכון לעשות?

יום ראשון יצאתיי למארב. אני ועוד שלושה חיילים. מטרת המארב היא: לארוב לאדם שייגע בגדר תייל. נגע? כדור בראש!

הוא ערבי! אני שונא אותו! אתם שונאים אותו! למה להרוג?!

כן. אפשר לתרץ שהוא נכנס לעשות פיגוע בישראל. שזה נכון! אבל אפשר לפצוע אותו! כדור בברך או משהו. למה היד נהייתה כל כך קלה על ההדק?

תשימו לב שבתחילת הבלוג כתבתי כמה שאני מפחד להכנס לכפרים שוב. מפחד למות. ושימו לב לפוסט הזה.

על הזין שלי למות. התרגלתי לבקבוקי תבעירה כמו שאתם התרגלתם לקום בבוקר מהשינה.

עכשיו הבעיה היא למה היד קלה על ההדק?

מה יהיה הפוסט עוד חודש חודשיים? 'למה משאירים את הגופות שלהם זרוקות סתם ככה בשדה?'

מה יהיה עלי..