יומנו של לוחם

כניסה אחרונה שלי לכפר הזה. שכל הסיפורים פה מסופרים על הכפר הזה. 

זה עם הירי והמטעני חבלה. זה שלכל אדם שני שם יש נשק ומחכה לכניסה של צהל.

אני לא אכתוב תאריך כניסה בגלל ביטחון מידע. 

אבל יש לי חבר שיודע שיש לי תבלוג הזה. וגם האקסית וחברה שלה מכירות את הבלוג הזה. אם ייקרה לי משהו אני מקווה שהם יוציאו את הבלוג הזה לפועל, בפייסבוק שלי ולמשפחה.

אז אני אתחיל מההתחלה לסוף.

ההורים שלי. הדוגמא אישית הכי טובה שילד יכול לקבל זה מההורים שלי. מהם למדתי איך לנהל את החיים שלי, איך לשלוט בכעסים שלי (בחיים לא תראו אותי כועס), לימדו אותי מה זה מסירות, מה זה אהבה. אני אוהב אותם. ומצטער שאני לא אומר להם את זה מספיק אם בכלל.

אחי הקטן. מילד שובב נהיית זהב. הנתינה והאהבה שלך אליי עברו כבר מזמן את גבולות החבר והאח. למדתי ממך כ״כ הרבה דברים. השמחת חיים שלך, ההומור, הנוכחות שלך. תמיד היית אח קטן שמדיי פעם צריך להגיד לך זה אסור וזה מותר. וככה אתה גם לי.

לקוני, אהבתי ואוהב אותך. לא התאהבות. אבל את לא רק שכנה. לא רק ידידה. את אחות. קשה לי להפתח יותר מדי אבל אני חושב עליך תמיד ודואג לך. את עדיין בגיל העשרה שלך והרבה שטויות רצות לך בראש. רק תשמרי על עצמך ואני תמיד שומר ומסתכל.

לחברי הישיבה, חבל שלא שמרנו על קשר. אבל החוויות שעברנו יחד לא ישכחו ממני לעולם. הקיאקים בג׳ורה של חמד. הטיולים המטורפים שהיינו עושים ביערות ומדברות. ההברזות מהישיבה. מתגעגע.

לחברי לנשק. אמרתי לכם שאני שונא תכפר הזה! ואתם בשלכם! זה חשוב, זה שמירה עד המדינה.. חרטה. מה יצא מזה שאני מת? לקחו להם שטחים? הפסיקו הפיגועים? לא.. אייל גולן ימשיך לככב בכותרות..

דיטס, מצטער על המילים הכואבות. אבל מישהו היה חייב לעשות את הצעד הזה מתישהו. מקווה שתסלחי לי כמו שאני סולח לך.

שרה, יש בכלל מילים שיכולות לתאר את האהבה שלי אלייך? כמה תמכת ועזרת! בן זוגך ירווה ממך רק אושר!

תגידו שזה קיטצ׳י מדי. דרמטי מדי. 

אבל אני יודע מה מחכה לי שם. יותר מדי טוב אני יודכ מה מחכה לי שם. רק נשאר לי להתפלל עד לאותו יום.. :/

נ.ב. מי שקורא את הבלוג ובקשר איתי מחוץ לאתר. אל תדברו איתי על זה ועל הפוסט הזה. גם ככה חרא לי להזכר בזה כל פעם מההתחלה..