בשלב מסוים בחיים, אחרי שהשקעת הרבה מזמנך בצבא,
אתה מביט ימינה ושמאלה, ותוהה, איפה כולם.
החלפתי הרבה חברים בעל כורחי בחיי,
העדפתי להיות לבד מאשר להיות בחברת אנשים צבועים,
היום בלב שלם אני יכולה להגיד שהחבר היחיד שבאמת קרוב לליבי ואיש סודי זה הבן זוג שלי,
אם אני מסתכלת על זה מבחוץ זה קצת עצוב,
אבל במציאות זה מה שעושה אותנו מגובשים כל כך,
הוא החבר הכי טוב שלי, האהבה הכי גדולה שלי והסקס הכי טוב שלי.
אבל אין מה לעשות צריך חברה נשית גם בחיי,
ומי האמין,
שאני, אותה אחת שכל כך התנגדה בנעוריה לעם הזה שנקרא נשים,
(ולמדה בדרך הארוכה הקשה והכואבת שאין ידידות בן גברים לנשים)
ארצה חברה נשית.
אז סוגשל חזרתי לקשר עם חברות ילדות שלי,
ובאמת שכיף לי,
גם אם זה אומר לצאת כשאני סופר עייפה ואני עוד רגע נרדמת להן בפאב,
באמת שלא רע..
אבל איכשהו תמיד יש לי ספק,
הבעיות אמון הקשות שיש לי,
אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליהן שישמרו את סודי ושיתנו עצה טובה,
האם אני יכולה לסמוך עליהן לטווח הארוך שנשמור על קשר?
אפשר להוסיף לאוסף הבעיות שלי חרדות נטישה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hermess