אני זוכרת שלפני כיתה ח' הלכתי לפסיכולוג. פעם אחת. הפסחכולוג היה מהקופת חולים, הוא לא באמת עזר לי, רק אמר לי שאני מאוד סגורה.

באותה התקופה באמת הייתי כזאת. יותר מדי סגורה ומאוד קרה, כמעט בלי רגשות. 

הוא הפנה אותי לפסיכולוגים שדורשים כסף. אין לנו יותר מדי כסף, אמרתי תודה ועזבתי באלגנטיות. 

בכיתה ח' למדתי בעצמי להפתח. היה לי כיף, אבל רוב המחשבות שלי היו אובדניות. 

כיתה ט' הדברים השתפרו. עדיין הייתי בדיכאון, אבל הוא התחיל לחלוף. חייכתי יותר, צחקתי יותר, נהנתי יותר.

עכשיו, אני בכיתה י'. 

כיתה ט' והחופש שאחריה נראה לי שהיו המשמעותיים בחיי.

בכיתה ט' יצאתי מהארון בפני אמא שלי. אבל עדיין הרגשתי שאין סיכוי שמישהו יאהב אותי. כי כאילו... למה למישהו לאהוב אותי?
ואז בחופש הגדול הזה, אני וידידה מאוד טובה שלי, סיפרנו אחת לשניה שאנחנו אוהבות זו את זו. זה היה רגע כלכך מדהים.

הנשיקה הראשונה שלי היתה החופש. זה היה מושלם.

אבל רק משהו מוזר, משום מה אני עדיין רוצה פסיכולוג. אני רוצה מישהו לדבר איתו ולבקש עצות. יניסיתי לדבר עם יועצת בית הספר אבל זה מרגיש כמו משהו אחר. ומשהו דפוק בי. ><