לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Image Hosted by ImageShack.us


Avatarכינוי: 

בן: 41





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2007

עכשיו אני



עכשיו אני מרגיש כאילו לא יודע כלום,
עכשיו, כשאדום ושורף בעיניים.
עכשיו אני מרגיש...
אולי אנחנו מרחפים בדמיונות,
כשבתוכנו כוונות שמשתנות.
כמה אפשר עוד לחיות באולי?

 


עכשיו אתה בבית, עכשיו אתה שם,
עכשיו אתה מרגיש צעיר, כשאתה לבד.
מה לעשות, אני כבר לא יודע,
אולי יש איזה סוד שיודעים רק מעטים.
עכשיו אני נבהל ואז חוזר,
לא יודע מה עליי לעשות ומה עליי לחפש,
מנסה להראות חשוב,
...כי הכל כל כך חשוב ולא חשוב.

 


עכשיו אני בגובה פני הים,
עף עם הרוח, היא תכוון.
יש מפלצת בתוך הנהר,
רעבה וערה.
אבל החדר חמים ונעים
אני בתוך הבית נמצא,
בתוך החדר האינטימי שלי.


כמה זה מוזר כשחיים משעמום...







נכתב על ידי , 26/8/2007 16:52  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בטח היו לי סיבות לעזוב ...ובטח עוד יהיו.


אני לא יודע מה החזיר אותי לפה, אולי דפדוף במועדפים שלי, זכרונות, נוסטלגיות, דבר שמזכיר דבר שמזכיר.. ואצלי זכרונות זה המון.

לא מזמן ישבתי עם שני חברים ותיקים על גבעה גבוהה בשולי העיר הקטנה בה אני מתגורר... הגבעה השקיפה אל הכביש המהיר, אפילו הכביש היה ריק ממכוניות. שלושתנו שתקנו שתיקה ארוכה, רק הסיגריה המגולגלת שעברה בין שלושתנו שברה את השתיקה.
ופתאום גל של מכוניות שטף את הכביש, רוחות חזקות התערבלו באוויר, היכו בפרצוף. הרוח.... אותה הרוח שלא מרפה מלהריץ מחשבות והרהורים בראשי שלא יודע מנוחה כבר זמן מה. ממש כמו תמיד, כמו בבלוג ההוא מאותו נובמבר
אותה הרוח, אותם שני חברים...

הפעם הרוח סטרה לי חזק על המוח וצעקה לי לצאת ולברוח.

לקחתי חודש חופש מהעבודה, בלי יותר מדי תכנונים החלטתי שאני מתרחק.
העברתי כבר שבועיים. הייתי די הרבה בים, לא עשיתי את רוב הדברים שתכננתי לעשות, אבל אני עדיין שלם עם ההחלטה.
אני חושב לעזוב, שבע שנים יותר מדי באותו מקום שלא מוציא ממני את מה שיש להוציא.
אפילו עם המשפחה שלי אני כבר לא מרגיש בנוח. הערך כבשה שחורה לא ידע מעולם משמעות מתאימה כמו כפפה עד שהוא הגיע אליי.
אני מבקר את ההתנהגות שלהם המון, אבל זה נראה כאילו רק אני חושב ככה... רק אני מבין כולם. שתיקות ארוכות אחרי כל משפט שאני אומר, הרגשה די מביכה. הם שונים ממני אופן קיצוני מדי ולי ממש קשה עם זה, אבל הם זה הם ואני זה רק אני...
אין מנוס, או שיש, לנוס רחוק מפה.
הודו צועקת לי כבר המון זמן. אני ממש רוצה לטייל שם, אני ממש מפחד מהצעד הזה.
אני לא יודע איך החיים שלי יראו אחרי שאני אעזוב מקום עבודה שהתבגרתי לתוכו, ויותר מהכל, אני לא יודע איך ועם מי אני עושה טיול כזה. אני חייב מישהו שיהיה משענת נוחה, יציבה וכזו שמבינה אותי ולמצוא פה כאלה שמבינים אותי זה לא כזה פשוט.

כל הפוסט הזה יצא כמו ערימה של שטויות שיצאו לי מהראש בכמה שניות מבלי לסנן ולערוך או לפחות להסביר לכל מי שלא מכיר אותי. אבל בכל מקרה, סביר להניח שאני שוב כותב לעצמי, רוב הקהל שלי כבר לא מגיע לבלוג של עצמו...
נכתב על ידי , 24/8/2007 23:51  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





3,777
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , עבודה , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לUz אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Uz ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)