אני אוהבת לצאת ולשתות ולדבר עם זרים

זה מעלה לי את הבטחון העצמי שבינתיים בקרשים.

קשה לי לבכות, זה כבר לא כמו פעם

הדמעות הפסיקו לנשור ובינתיים הכל נבלע

מתערבל ונעלם בסערה סמיכה אל נבכי נפשי

מילים ומחשבות איבדו טעם וצבע

פנים גופי מרגיש כענן אפור ומבולבל,

אין לי עוד דעות מגובשות או עמדות כלפי העולם ואופן ניהולו

בואו השתמשו בי והשליכוני אל עפר

כי מה אני אם לא עוד גוש בשר זחוח

מי אני והיכן מעמדי בין שאר גושי העולם

חסרי צורה, עקומים, מסריחים

כמה שהגוף הוא דבר מכוער.

גשמי, גשמי, כמה אני שונאת עצמים גשמיים

כמויות עצומות של אהבה בלתי נגמרת

והלב שלי כבר מתפוצץ כי אין לו מקום להכיל

ואין מי שמוכן לקחת, אין לי למי לתת את כל זה

רק תנו לי להקיא את האהבה המחורבנת הזאת ממני

וקשה לי וחם לי והלב שלי נשרף

היא לא מפסיקה לבוא אלי וללחוץ ולדחוס

והגוף שלי קטן

ואין בו מקום

שלא לדבר על אהבה מבחוץ,

איזה מזל שאני לא מקבלת אהבה מבחוץ.