מכירות עוד מימי היסודי.

את, את מסוג האנשים שהכל בא להם בקלות. הלימודים, הקטע החברתי , השרות הצבאי המגניב והצבעוני שלך.

אף פעם לא היינו חברות..אבל היית תמיד ברקע.

לפני חצי שנה התגלגלתי למקום העבודה הזה..ואיך לא..את כאן, התחלת לפניי והמנהל הוא כבר מזמן ה"כפרון" שלך.

אתמול אותו כפרון (שאני מעדיפה לקרא לו בשמו הפרטי..)קידם אותי..אני האחמ"שית החדשה.

לא ביקשתי את זה, לא חיפשתי את זה אבל קיבלתי בשמחה את השינוי. שמחתי על האמון שנותנים בי, וכן, כמובן על התוספת המבורכת למשכורת.

ואת בין כלל העובדים, מחייכת, אומרת "מזל טוב" כל כולך מתיקות וחיבה.

מצחיק שאחרי שעה אני עוברת ליד החדר של הבוס ושומעת אותך במונולוג שכל כולו על טהרת הדרמה צווחת "למה היא ולא אני?"

למה?

כי כשמבריזים ממשמרות בדקה ה90 (והרבה פעמים זאת את) אני באה ב95% מהמקרים לחפות.

כי אני אוהבת את העבודה ועושה אותה בכיף ולא משדרת לאף אחד שאני "עושה לו טובה"

כי חשוב לי להיות טובה בעבודה שלי, ללמוד ולהשתפר

כי אכפת לי

למה?

כי מגיע לי

ונמאס לי להתנצל כשקורים לי דברים טובים

ואולי זה נשמע פוסט בכייני, מתנשא או משהו בסגנון.

well shit.. זה מה שאני מרגישה.