אני שונאת רמזים.

בעיניי רמזים הם התחמקות

רמזים מבלבלים אותי, וגורמים לי לתהות ולהתרחק

זה כל כך מיותר.

זה גורם לי לחשוב שאתה עצמך לא יודע מה אתה רוצה וסתם בודק את השטח.

מעצבן.

אולי נוצר רושם מוטעה, אבל אני לא פריקינג גשש בלש.

man up! תצעק,תחבק,תתוודה, תבקש, תצהיר..או פשוט תסתום!

יותר מהכל זה מעייף.

 כמו ספר בלי פואנטה

 ואולי זה הזמן לקפוץ לספרייה?

J

הסוד הוא פשוט להקשיב.

זה כל כך קל לשקוע בעולם שלך, עם האוזניות והמוזיקה והמחשבות שרצות רחוק

אבל בזמן האחרון אני מבינה יותר ויותר עד כמה זה מתגמל להקשיב.

בין אם מדובר בלהיות אוזן קשבת לאדם אחר, לאפשר לו לפרוק מול זר מוחלט (לפעמים זה קל יותר מלפרוק לאדם קרוב)

שזה כל כך מתגמל נפשית.

בין אם מדובר בלפתח פתאום שיחה עם אדם באוטובוס או בעבודה ולהכיר מישהו חדש ולשנות רשמים ראשוניים

(אני יכולה להעיד על עצמי שכמה פעמים הופתעתי ממש מכמה שאנשים הם למעשה שונים לגמריי ממה שהם משדרים)

ובין אם מדובר בפשוט להקשיב לשיחות שמתנהלות סביבך.

לא תאמינו כמה אינפורמציה אפשר לקלוט כך, וידע, ידע הוא כח

שיהיה סוף שבוע מקסים

J

זה מתחיל בסטטוסים רומזים ומחשידים בפייסבוק, מביעים אכזבה  ברובם

בהמשך מגיעות ההודעות בקבוצת הוואטסאפ של הקורס, וכבר אין לי ספק שהם הגיעו

ולבסוף הSMS מהמורה של הקורס

(בכנות? הופתעתי, חשבתי שהוא ימחק את כל המספרים שלנו מייד עם סיום הקורס חח)

האצבעות רועדות טיפה בהקשת הפרטים באתר של המרכז הארצי והדופק עולה, ואני רוצה לקרא לאחי או לאחד הורים שיראו את הציון במקומי, אבל יודעת שזה מסוג הדברים שאני חייבת לעכל קודם כל לבד.

ופתאום הם שם..שלושה מספרים שקובעים המון

התגובה נעה בין צביטה קטנה של אכזבה (כי חייתי בסרט שהציון יתחיל בספרה 7...) להקלה מטורפת ולהבנה שככל הנראה כן אוכל ללמוד מה שאני רוצה ואיפה שאני רוצה (אם כי לא בשנה הקרובה כי ההרשמה כבר סגורה מזמן :\).

J, ששמחה לגלות שאת הפרק של הפסיכומטרי בחיים כנראה סיימתי

(שנייה רגע..אנילאמאמינהשזהעבראנילאמאמינהאנילאמאמינה!!@#$@%#^@^%)