על רצפת חדר הטכס המרכזי מסודרות כריות-הסבה, אל מול מקום
ישיבתו של המורה: כרית הסבה גדולה, פסלי בודהא זהובים סביבו. מיקרופון המחובר
לרמקול נייד.
אני מתיישבת על אחת הכריות הרחוקות. ישיבה יפנית. הברכיים שלי זועקות
אלי אחרי שתי דקות אבל כולם בשקט.
כשהמורה נכנס, אנחנו מברכים יחד איתו בשלוש השתחוויות קדימה ואז
מקרבים את שתי כפות הידיים יחד, כלוטוס. אני מוצאת שחיבור הידיים גורם לי להתרכז.
חוברות קטנות מונחות לפנינו, עם מזמורים בודהיסטים בתאית. האותיות
באנגלית, על מנת שנוכל לקרוא ולזמר יחד עם המורה ועם המדריך שלנו.
במשך כרבע שעה אנחנו מזמרים בעדינות המנונים בודהיסטים ביחד, מדי פעם
עוצרים להשתחוות. שלושת התלמידים בשורה הראשונה מגישים למורה קערת זהב עם פרחי
לוטוס ומדליקים נרות. וזה כל כך מוזר.
בחצי שעה הבאה, המורה, נזיר בודהיסטי שאינני מסוגלת לקבוע את גילו,
מסביר לנו בקול עדין ושליו המלווה בפרץ צחקוקים חמודים ומשיכות אף אינטנסיביות על
מהות המדיטציה ומהות הבודהיזם. הרגליים שלי צורחות, ואני מחליפה תנוחות, כמו כולם:
ישיבת לוטוס. ישיבה מזרחית. ישיבת "בת הים".
מחשבות נודדות ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה. לרגעים הן עוצרות והנשימה
והגוף וה- mind מתאחדים. דברי המורה נקלטים חלקית בלבד, אבל זה
לא משנה. מה שנקלט – צריך להיקלט. מה שנעלם – זה לא הזמן.
הטקס תם. גשם רך בחוץ וקר על ראש ההר.
הרגליים היחפות מודעות למרקם השטיח. למרקם הכרית. למרקם הרצפה. למרקם
המדרכה והסנדל.
האוזן מודעת לקרקורי הצפרדעים והקרפדות. לניגוני הצרצרים. ללחישות,
לצווחות, לקריאות של חיות שהיא לא מזהה.
שלושה זחלים שעירים מאד, שתחתית פלומתם (או הפרווה שלהם) שחורה והחלק
העליון לבן מקיימים דיון על גזע עץ כרות.
לו הייתי הולכת מהר יותר עכשיו
לו הייתי חושבת עכשיו
לא הייתי מבחינה בהם.
והם ברורים כל כך. כמו הגגות הירוקים של בנייני המגורים הגדולים. חבלי
הכביסה העמוסים שמיכות. חלקלקות הכביש. הירוקת הרכה.
החדר שלי בסיסי וגדול: מיטה ושמיכת צמר בצד שמאל. חמש כריות מדיטציה
מצד ימין. חוט לתליית כביסה תלוי בדיוק מעל המיטה. תכולת התרמיל הקטן שלקחתי איתי
פרושה על הרצפה אחרי שנרטבה בגשם. ללא ערכת החוקן, ששכחתי בצ'יאנג מאי. (אמילי
ואני החלטנו שזה אתגר וזה סמלי).
בחוץ מתקן לשתיית מים קרים ותה. משמאל מקלחות ושירותים מצוחצחים.
אני מתכננת לתרגל קצת מדיטציה. השעה בסך הכל שבע בערב, ואנחנו אמורים
לתרגל עד השעה תשע. כיבוי אורות בשעה עשר. אבל אני עייפה כל כך. לא ישנתי כמעט
בכלל יום קודם וחוסר החשיבה הזה מתיש אותי, אז אני מחליטה לוותר על מקלחת (הגשם
בין כה וכה שטף אותי) ופשוט לשקוע על המזרן. ואז נזכרת שזו תאילנד, ובתאילנד יש רק
מזרנים קשים שאי אפשר בשום פנים ואופן לשקוע בהם.
למרות העייפות, שנתי טרופה להחריד. מזמן לא זכרתי כל כך הרבה חלומות.
מזמן לא התעוררתי כל כך הרבה פעמים בלילה. מזמן לא הציפו את המוח שלי כל כך הרבה
מחשבות, געגועים, כאבים, שמחות, לחץ, רגיעה, קולות הרגעה וקולות חרדה.
היומיים הבאים איטיים ומהירים בו-זמנית.
קימה לפני חמש בבוקר.
שיחה עם המורה בשעה חמש וחצי.
מדיטציה קצרה.
ארוחת בוקר בשעה שבע – אורז עם תוספת או קערת מרק אורז או אטריות אורז
עם ירקות.
משום מה, אני בכלל לא רעבה. אני אוכלת ל-א-ט באופן קיצוני ולא מסיימת
את האוכל מהצלחת.
עד השעה 11:00 אנחנו אמורים לעשות מדיטציה באופן פרטני, כלומר: בחדר
שלנו. או באולם ההתכנסות או באולם התרגול. או בחוץ.
איש לא משגיח ואיש לא בודק. כל אחד לעצמו.
רוב הזמן אני ישנה (כי לא
ישנתי בלילה), ובין שעת שינה אחת לאחרת אני מתרגלת מדיטציות של מחצית השעה, פחות
או יותר.
לרגע אני כועסת על עצמי שאני לא עומדת בכללים אבל הכעס עובר מיד. ככה
טוב לי.
ארוחת צהריים בשעה 11:00 – אורז וארבע או חמש תוספות של ירקות וחלבון
סויה.
בשעה 13:30 בכל יום יש לי פגישה אישית עם המורה, ואני קצת מפחדת
להודות שלא עשיתי מדיטציה השכם וערב. אבל הוא נחמד וחייכן, ורק שואל אותי איך
עובר התרגול ונותן לי טיפים. ומדגיש את הטכניקה.
הוא אומר: "אני לא יכול לתת לך תשובות לשום דבר. אני יכול ללמד אותך
טכניקות של שחרור האגו. ואז התשובות בתוכך. ובכל פעם שמגיעה מחשבה, פשוט תראי
אותה. ותגידי: 'חושבת', כמו שאת אומרת 'הולכת' או 'יושבת' או 'עוצרת'."
זה עוזר.
ובמדיטציות הבאות אני מתחילה להשתעשע ולהבחין במחשבות שלי. ועד מהרה
הזמן בין מחשבה אחת לאחרת מתארך. ואני מתחילה לחשוב על המחשבות או להבחין מה הסוג
שלהן ולראות את עצמי מתוכן. ואז אני מצליחה כבר להגיד למוח שאפשר לחשוב, אבל אם
יואיל בטובו לדחות את זה לאחר כך זה יהיה נחמד. וברגע שאני נותנת מרחב מאפשר
ומבטיחה למוח שיהיה מקום לכל מחשבה, שלכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, אני מצליחה
להעביר כמעט חצי שעה ברצף בלי מחשבה. והזמן חולף מהר יותר.
הרגעים הטובים ביותר הם אחרי ארוחת הבוקר. אני עוברת למצב של הבחנה
בכל מה שאני עושה. כשאני לועסת, אני שומעת עת עצמי 'לועסת', 'בולעת'. אני לא חושבת
כשאני אוכלת ואני לא אוכלת כשאני חושבת.
וכשאני מסיימת לרחוץ את הכלים שלי והולכת לחדר בצעדי כמעט-מדיטציה
איטיים וכל העולם כאילו בהילוך איטי: בתנועה ובחוסר תנועה. חד. צבעוני. ריחני.
קולני. שקט. נוגע. רחוק – אני מוצאת את הפינה האהובה עלי. לוגמת תה מכוס גדולה
ומהבילה והמחשבות מגיעות. אבל בדרך אחרת.
בהירות. אני מסוגלת להתעכב על כל מחשבה, וזו כבר לא מחשבה. זה כבר
מחש-רגש. ואני מסוגלת לשמוע מישהו או מישהי בתוכי מדבר איתי ואותי ואלי. ודברים
נפתרים.
אני מבחינה בכעס איום ונורא ובוחנת אותו. ובן רגע אני מרגישה סליחה.
ואני בוכה ואז פורצת בצחוק משחרר.
אני מבחינה בחוסר ביטחון. בצורך שלי להשוות את עצמי לאחרים, ולהיות בו
זמנית כמו כולם ומקובלת, מוזרה ואחרת ומיוחדת, מוצלחת ורגילה. הראייה הבהירה הזו
מהממת אותי. אני מרגישה בושה ואשמה. ואני נלחמת ברצון שלי לנקמה באנשים, או
במחשבות שיש אנשים ששונאים אותי. וזה לא עוזר. ככל שאני נלחמת יותר, המחשבות
מציפות.
אז אני מפסיקה להילחם. אני נכנעת. אני מתמסרת. אני נושמת. אני ממש
מצליחה להחליף את המחש-רגש בקלות.
במשך שעות אני יושבת על המדרגה שממול למקדש הקטן בלב הג'ונגל ממול
החדר שלי. כמעט ללא תנועה. והכל עוצר והכל חולף והכל סוער והכל שליו.
ואני מרגישה נפלא.
אני שמחה שאני לא צריכה לאכול או לחשוב על כמה אכלתי
אני שמחה שאני לא צריכה לדבר עם אף אחד ולחלוק ושאני לא צריכה לשמוע
אף אחד
אני שמחה על כל רגע של מדיטציה ועל כל רגע של אי-מדיטציה
אני שמחה על הריק ועל המלאות.
בשעה 17:00 אחרי הצהריים שיעור עם המורה. הוא מתחיל עם נושא ואז מספר
סיפור שמדגים את הנושא. יום אחד הוא התחיל בשמחה.
הוא אמר לנו: "כשאתם עושים מדיטציה זה לא עניין רציני. לא יקרה
כלום אם תחייכו. לא יקרה כלום אם הדברים לא מושלמים. גם המונה-ליזה מחייכת".
הוא אומר לנו: "הסיבה שבודהיסטים לא אוכלים בעלי חיים היא עניין
של אנרגיות חיוביות ואנרגיות שליליות. כשהורגים חיה, היא סובלת. ויש לה מחשבות
קשות, שליליות. ואם נאכל אותה, נאכל את כל האנרגיה השלילית שהיא הרגישה. זו הסיבה,
שבודהיסטים שכן אוכלים בשר, לא במקדש, מודים בכל פעם שהם אוכלים בעל חיים. למעשה,
הם מתרגלים חשיבה חיובית, שתנקז את הרעל מהחשיבה השלילית שנכנסת לגוף". ואז
הוא מדבר על פסיכולוגיה חיובית של מרטין זליגמן.
הוא משלב עקרונות בודהיסטיים, משלים עם סיפורים מהחיים שלו ושל משפחתו
עם ידע נרחב ומרשים בפסיכולוגיה, באומנות, בחינוך, בדתות, בביולוגיה ובפיזיקה.
ברור שהוא משכיל ושהוא למד באוניברסיטה. והוא מצחיק אותנו. שום דבר לא רציני מדי.
שום דבר לא מוסרני מדי. שום דבר לא מחמיר או דרשני.
ביום השלישי אנחנו זוכים למתנה גדולה: במקום מפגש הזמרה הרגיל אנחנו
מוזמנים להשתתף בטכס חגיגי בתוך המקדש הראשי. זה יום בודהא היום, כשבוע לאחר הירח
המלא.
בשעה שש בדיוק אנחנו מחכים, שקטים, בפתח המקדש. כשאנחנו נכנסים, הוא
מכה אותי ביופי: זה מתחם גדול, מוזהב. על הקירות ציורים. אנחנו נטמעים ביחד עם
הנזירים: כורעים על הרצפה ומאזינים להמהומי התפילה, סובבים סביב הכיפה המוזהבת עם
פרחי לוטוס וקטורת ואז מצטרפים למדיטציה משותפת עם עשרות נזירים ולזמרה משותפת.
בשלב כלשהו אני קולטת את התיירים שעומדים בצדדים ומצלמים אותנו,
יושבים בתנוחת לוטוס בבגדים לבנים ליד נזירים בכותנות כתומות. ומהמהמים.
ואז אני מתנתקת מזה. יורד גשם, אבל אנחנו ממשיכים לשבת שם ולמדוט עד
שיורד החושך, ואני אפילו לא מרגישה שגשם וקר.
תודה.
אני יודעת שקיבלתי את מה שהגעתי לקבל
מבלי שידעתי מה שבאתי לקבל
כשאני עוברת תהליך סליחה עמוק מול מישהו שלא ידעתי שאוכל אי פעם לסלוח
לו.
וכשאני נשארת עוד שעות על ראש ההר הזה, הרבה אחרי טקס הסיום, נפרדת
מאמילי שממשיכה הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
