הטבעת

340 מעלות ימינה. 320 מעלות שמאלה. לאט מהר לאט.

50 מעלות ירידה 70 מעלות עלייה על כמעט 360 מעלות סיבוב.

הפליאה תקעה לך את הרוק בגרון

הפחד מרווה .

שכרתי אופנוע טוב. קצת יקר. לא שוכרים אופנוע זול לרכיבה של 762 סיבובים, בין עליות וירידות בעונה הגשומה.

שילמתי אפילו עוד קצת עבור התענוג העילאי של נהיגה קלה: התרמילים שלי יחכו בצ'יאנג מאי.

ועכשיו, אחרי כמעט 7 חודשים בלי לנהוג – הגיע הזמן לעלות על האופנוע. בצד שמאל של הכביש. לבד.

אני פחדנית.

כמעט בכל פעם שאני עושה דבר חדש, אני מרגישה את הפחד מערבב לי איברים פנימיים.

הבטתי במפה, תכננתי את הנסיעה- למצוא את הכביש לצ'יאנג מאי, ולנהוג ישר כמעט כל הדרך. כעבור 2-3 שעות לפנות ימינה ולנהוג ישר עד שצ'יאנג מאי מתנגשת בך.

ולקוות שלא ירד גשם.

את התמונה הזו השאלתי מן האתר magictravelblog.com צילומי סיבובים בזמן נהיגה, או עצירה באמצע הכביש הם לא תמיד כוס התה הפחדנית שלי.

תחילת הדרך עברה באיטיות. נהגתי 20-30 קמ"ש (נו, טוב, הנוף ממש יפה. וגם צילמתי תוך כדי נהיגה). מזג האוויר שלח אלי נשיקות שמש, שנצמדו בעיקשות לעור שלי.

איך כותבים "עוצר נשימה", "מדהים", בדרך אחרת?

"ירוק". "כחול". "נושם".

כשהעולם מעלייך ומתחתייך ומצדדייך אבל גם בתוכך. וכשאת שואפת, את מרגישה את המילים שאבדו לך נכנסות חזרה למחזור הדם ותחת הבשר. וכשאת נושפת, את מחזירה אל הרוח את הרוח שבך. או מחליפה רווחי-נשימה עם מה שקיים ומה שאת עוד לא יודעת שקיים.

כעבור כשלושת רבעי שעה, הספידומטר כבר הראה 50-60. כשזה היה אפשרי. ברוב הסיבובים (אם רוצים לחיות), אי אפשר להאיץ ליותר מ- 30 קמ"ש. או פחות. הללו בדרך כלל סיבובים של כמעט 360 מעלות (מעין "פרסה"), תוך כדי עלייה תלולה ונשמתי הפורחת והמתפללת לאלוהי הגז בעליה ולאלוהי הברקסים בירידה. הסיכוי לראות את מי שמולך הוא אפסי, אבל הנהגים צופרים בכניסה לכל סיבוב חד כזה, בנקודות העיוורון.

גשר הזיכרון. נבנה על ידי חיילים יפנים בזמן מלחמת העולם השנייה. 

ג'וני דפ התאי מרוויח כמה באהטים, מצלם ומצטלם עם תיירים סינים. 

לפעמים, כשיוצא לי לנהוג בתוך נופים מרהיבים כאלה, בעיקר בג'ונגלים עבותים, אני מרגישה שאני לא רוצה שזה ייגמר. היופי. והכביש.

כנראה שאלוהים האזינה לי, מפני שאחרי יום של רכיבת מתנה, במזג אוויר מושלם (שגם מצטלם טוב), כשכבר הייתי צריכה לפנות ימינה לכיוון צ'יאנג מאי, היא החליטה להוריד עלי ממטרים כבדים.

יופי. אז לא רציתי שזה ייגמר. אבל התכוונתי לכביש המתפתל היפהפה, ולא לכביש התעשייתי המהיר והמכוער. הגשם לא ריחם, ובתוך מספר לא רב של דקות עניין הרחצה באמבטיה המורכבת ממעיל הגשם שלי חזר על עצמו שוב. הפעם לא היה לי לאן להימלט (מאחורי גבו המסוקס של צ'אנס). הגשם דקר את הפנים ועיוור אותי לחלוטין. בתוך כל ההמולה והרעש מצאתי את עצמי תקועה מאחורי טנדר ששכח לתקן את מפלט הגזים הרעילים שלו לפני שני עשורים לפחות. עשן שחור וסמיך הקיף אותי מכל הכיוונים והכריח אותי לעצור בצד, כי שיעול רצחני ועיוורון בגשם הם לא מתכון לחיים ארוכים.

העצירה בצד, מוקמה, איך לא, ליד אוקיינוס קטן, שנקווה שם במקרה, וכל רכב שעבר לידי התיז אותו על מה שעוד נותר מכבודי העצמי.

סליחה. טעות. צפירות כלי הרכב והגיחוכים שעוררתי היו השארית.

וזו הסיבה שפספסתי את הפנייה לצ'יאנג מאי ועליתי בטעות על האוטוסטרדה. בשעת העומס. בגשם שוטף.

והחיוכים וההודיה לאלוהים התחלפו במטח קללות וצרחות אימה.

לא היה לי מושג איפה אני. הבנתי שכבר מזמן הייתי צריכה להיות בצ'יאנג מאי. לא מצאתי דרך לעצור בצד ולא ידעתי מהיכן ולאן לחזור. בגלל הגשם גם לא ידעתי שאני על האוטוסטרדה דרומה, מבחינתי יכולתי להיות בדרך מזרחה או מערבה. זה לא משנה, מפני שגם ככה לא ראיתי שום דבר. להוציא את המפה היה בלתי אפשרי בעליל, כי המפה נמצאת על הטלפון הנייד. וטלפון נייד לא מחבב גשם.

אה. ומחוג הדלק הלך וירד, הלך וירד. ובכל פעם שכבר ראיתי תחנת דלק, היא היתה בצד השני של הכביש.

הכבישים בתאילנד הם כבישים שצריך להתרגל לעיקרון שלהם: רובם חד סטריים. כך, שאם אני רוצה למשל, לפנות ימינה, אני חייבת למצוא פניית פרסה, שתעביר אותי לצד השני של הכביש. או גשר, שאספיק להיכנס תחתיו ולמצוא פניית פרסה.

אמרתי כבר שאני פחדנית?

שכחתי גם לומר שלוקח לי קצת זמן להסתגל לאוריינטציה של נהיגה בדרך חדשה.

אין לי תירוץ או הסבר למה שקרה, אבל העובדה היא, שמפאי לצ'יאנג מאי, דרך שהיתה אמורה לקחת 3 שעות במיניוואן מהיר, ותכננתי שתיקח לי 4-5 שעות. ארכה הרבה הרבה הרבה יותר זמן.

כשאין מה לעשות וכבר נתקעים – עדיף לצחוק על כל העניין ולקוות לטוב.

הטוב לא הגיע.

אבל הצלחתי לעצור בצד, לתפעל את הטלפון (שנתקע כמה פעמים בגלל הרטיבות) ולהבין שאני הרחק ממחוז חפצי. אני מודה: היכולת הגיאוגרפית שלי מפגרת לפעמים. ולקח לי קצת יותר מדי זמן להבין את עניין פניות הפרסה, שמובילות אותי למקום שבכלל לא רציתי, אבל מאפשרות לי להחליף כביש כדי, בסופו של דבר, לעשות עוד שתי פניות פרסה לכבישים אחרים, שיובילו אותו, בדרך לא דרך, לתחנת דלק. ואז למחוז חפצי.

חושך ירד. ואת שארית הדרך לצ'יאנג מאי עשיתי לאט, בכבישים צדדיים, בין כפרים ושלוחות-עיר קטנות. זה אמנם נראה ארוך יותר, אבל במקומות הללו אפשר לנהוג לשני הכיוונים על כביש אחד. כשטועים- מסתובבים לאחור.  

הגעתי! עכשיו רק נותר למצוא את סוכנות האופנועים שאליה צריך להחזיר את האופנוע:

הכתובת נמצאת על הקבלה > הקבלה רטובה > מתקשרת לסוכנות בפאי. הם נותנים לי את המספר בצ'יאנג מאי. > אומרים לי להיכנס לאתר האינטרנט ולהוריד את המפה > הכתובת במפה שגויה ומובילה אותי לחלק אחר בעיר > מתקשרת שוב. מנומסת באופן מוגזם. > איפה את?". אני אומרת להם, שבכתובת שיש באתר שלהם. הם בודקים באתר ואומרים לי שיש שם שגיאה, ושהם נמצאים ליד תחנת הרכבת > אני מגיעה לתחנה עייפה ורצוצה, וכנראה בגלל זה עוברת ממש ליד הסוכנות וממשיכה הלאה. > מתקשרת שוב > הם שולחים מישהו על אופנוע להביא אותי. נהיגה של בדיוק 50 שניות מהמקום שהתקשרתי אליהם.

אל וויל אני מגיעה כבר בטוקטוק, וזה מעיד על מצבי הירוד – טוקטוק הוא דרך ההתניידות היקרה ביותר בתאילנד ואני נמנעת מלהשתמש בו. אבל ממש לא אכפת לי עכשיו לשלם 300 באהט (פי 10 ממחיר נסיעה בתחבורה הציבורית) ולהגיע הישר למקלחת ולמיטה.

נהג הטוקטוק מהנהן בראשו כשאני נותנת לו את הכתובת.

אבל אין לו מושג ירוק היכן המלון.

למזלי, לי יש מושג, וברגע שאנחנו מגיעים למרכז העיר אני כבר מכוונת אותו והוא מתמרמר על העובדה שאני אומרת לו מה לעשות. ודורש יותר כסף. ואני לא נותנת לו באהט אחד יותר.

אני מגיעה לבית של וויל, רצוצה וסוערת ועייפה.

הוא במצב רוח חצי מדיטטיבי, בזמן שהוא עובד על פרויקט חדש שלו, יצירת תיקים וחגורות מעור. אז הוא דוחף אותי למקלחת ושם מוזיקה קלאסית ואומר לי לא לדבר.

ואני לא זוכרת מה קרה אחר כך. אבל נראה לי שפשוט התעוררתי בבוקר לתה תאי אדום וחזק, ולשאלה בטון חצי פגוע של וויל: "תגידי, למה נרשמת לאוניברסיטת צ'יאנג מאי בלי לשאול אותי? אם יש מישהו שיודע על לימודי הוראת אנגלית בעיר הזו, זה אני.

אה, ואיך היה בפאי?"