יום אחד אני אהייה "בוגרת" מספיק כדי להחליט החלטות בעצמי ולממש אותן. אני לא אצטרך אישור של אף אחד. כן, גם לא של ההורים שלי שחושבים כרגע שהם יודעים הכי טוב בעולם מה טוב בשבילי. שכרגע מתנהגים אליי כאילו אני איזו בובה על חוט שצריכה להיות כל הזמן בהשגחה, שצריכה כל הזמן להעביר להם דין וחשבון על לאן אני הולכת ועם מי אני מסתובבת.
יום אחד שיחות מהסוג הזה לא יתקיימו-
אני לאבא שלי:"נכון שאתם מסכימים לי לנסוע לצפון עם חברות?"
הוא:"ממש לא."
אני:"למה?"
הוא:"כי ככה, אין לכן מה לעשות שם."
אני:"דווקא יש, נטייל."
הוא:"עזבי אותי עכשיו, אין לי זמן."
אני:"לא, ברצינות! אז מתי יהיה לך זמן?"
הוא:"לא יהיה. פשוט לא וזהו."
אחר כך הוא לא מבין על מה ולמה אני כועסת עליו.
למה יש לי חברות שיוצאות לטיולים כאלה וההורים שלהן אפילו מתלהבים ודוחפים אותן לזה? למה יש לי חברות שנוסעות שבוע לאילת ואפילו ההורים שלהן ממנים להן חלק מההוצאות? למה יש לי חברות שההורים שלהן מבינים את הצרכים של הבנות שלהם? שהן לא בנות 7, אלא 17?! למה יש הורים שמוכנים להקשיב לילדות שלהם לפני שהם בכלל נותנים תשובה על בקשות מהסוג הזה?! כי אפילו את זה לא זכיתי לקבל. הוא פשוט סתם לי ת'פה וגם לי לבכות.
ולמה בכלל אני שמה על מה שהם אומרים לי? הא? כי מה? הם ההורים שלי?! הם גם ההורים של אח שלי והוא לא ממש שם על מה שהם אומרים לו. למה אני זו שנדפקת? למה?
אז הורים יקרים, אם חשבתם שזה כיף לי להרגיש שלא סומכים עליי, טעיתם.
אם חשבתם שאני נהנית להבין מכם שאתם לא מאמינים בי ועוד חושבים אני ילדה קטנה, טעיתם.
ואך תתנו לי תירוצים מפגרים של "הכל סכנות שם בחוץ", כי אם לא אתמודד עם סכנות אשאר תקועה לנצח בתוך החרא הזה שלכם.
זה רק גורם לי ללכת ולעשות בדיוק ההפך ממה שאתם מצפים ממני. ויש לי ממש מוטיבציה עכשיו כך שאל תתפלאו אם השבוע אהפוך להיות לרגע כמו האח המעצבן שלי, שיודע איך זה לחיות ולא נדפק מהשטויות שלכם.
ויש לי כל כך הרבה להגיד שכבר נמאס לי לכתוב ורק בא לי לצרוח עלייכם שנמאסתם עליי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
