על זה שבעצם אין לי סתם ידידים,
שכל בילוי הוא רק עם החברות,
שבעצם אני חשופה יותר למין אחד מאשר לשני,
שזה אומר רק...
50%.
זה גרוע וזה מביא למחשבות שגויות,
להחלטות שגויות,
לראייה קצת מעוותת על החברה.
לפירוש התנהגויות שהוא לא נכון.
תחושת פספוס שאין לי ראייה רחבה יותר על העולם בו אני נמצאת,
שכל גבר שמתחיל איתי שיחה או סתם נותן חיבוק נתפס כאחד ש"מתחיל איתי".
גרוע, כל כך גרוע.
אני דיי מבואסת שזה מה שגורם לי לרצות חזק- חזק בן זוג,
כשבעצם אני צריכה סתם מישהו שלא יהיה חברה,
יהיה חבר. ולא במובן הרומנטי.
אני דיי מאשימה את החינוך הדתי שאני גדלה בו, ומקנאה בחבר'ה החילונים שיש בין המינים כזו פתיחות וסחבקיות, שקיימת, אבל קצת פחות, בחברה הדתית.
ממש בא לי להיכנס לזה עכשיו ולכתוב לכם כל מה שאני מרגישה וחושבת, ואכן יש פוסט כמעט גמור בטיוטות, אבל מסתבר שזה קצת מסובך ואצטרך לשבת על זה עוד קצת.
זה גורם לי לרצות לשת בצבא ולא במסגרת דתית כמו שמצפים ממני לעשות, זה גורם לי לרצות לרצות לשבת בכיתה ולא רק מוקפת בנות, להתנדב איפה שהו, לצאת יותר- להכיר עוד אנשים.
טוב שעוד לא מאוחר מידי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
