ככה,
כשאני לבושה בחולצת פיג'מה מוזרה ובמכנסיים מוזרות עוד יותר, אני רוצה להרים אליך טלפון, להגיד לך שאני בדרך. אתה תגיד שאין בעיה וחבל באמת שאני לא עושה את זה יותר. אז אני אזרוק איזה בגד קצת יותר נרמלי עליי, אעלה על אוטובוס ואדפוק בעדינות על דלת ביתך כדי לא להעיר את ההורים שלך או את אחיך הקטן. אתה תפתח את הדלת כשאתה לובש את אחת מחולצותיו של אחיך הגדול שהוא הוריש לך במתנה ואת מכנסי הכדורסל של אח שלך הקטן ותמשוך בכתפייך ותחייך את החיוך הרחב הזה שלך כשאשאל אותך למי שייכים התחתונים שאתה לובש. אנחנו נתגנב בשקט אל החצר האחורית ואתה תראה לי את הפרח החדש שצמח לכם בגינה ותספר לי שאמא שלך התלהבה ממנו במשך שעות ושמחה לגלות שסוף- סוף משהו יוצא מהעבודה הקשה שלה בגינה הזו שמסרבת לפרוח. אנחנו נשכב ביחד בתוך הערסל ונצפה בשמיים השחורים שמתמזגים כל-כך עם עור גופך הכהה, ואתה תספר לי כמה שאתה מתרגש מזה שעוד שבוע אחיך מתחתן ואתה תיקח לי את היד ותנשק לי אותה ארוכות ותגיד לי איזה מזל שיש לי אותך, כי כולם פה כל כך לחוצים ואין לי באמת עם מי לדבר. ואני אחייך ואגיד לך שאני תמיד פה בשבילך ואתכוון לזה הכי חזק שאני יכולה ואעצום את העיניים ואתה שוב תציע לי חצי-בצחוק חצי- ברצינות אולי תעברי לגור פה, ההורים שלי מתים עלייך ואת יודעת כמה שבן-בן אוהב לשחק איתך בפלייסטישיין וחוץ מזה במילא נעבור לגור יחד מתי שהו אז מה זה משנה אם זה יהיה עכשיו. ואני אפלוט איזו אנחה של ייאוש עם תקווה ואגיד לך בפעם המי-יודע-כמה שהלוואי וזה היה כל כך פשוט אבל גם לי יש משפחה, אחרי הכל. ואתה תהנהן ואז תתחיל לשחק לי קצת באוזן ותזמזם שיר חדש שכתבת לא מזמן ושוב אגיד לך כמה שאתה מוכשר ושאני לא מבינה איפה התחבאת כל כך הרבה זמן, ואתה תגיד לי להפסיק לדבר כמו איזו קיטשית מהרחוב ושעכשיו אנחנו ביחד וזה מה שחשוב. ובדיוק אז אמא שלך תוציא את הראש מהחלון ותנופף לי לשלום ולא תשכח להוסיף איזו הערה קטנה כדי שנסתום את הפה ושנורא מאוחר ולא כדאי שאבא שלך יתעורר כי אחר כך הוא לא נרדם במשך שעתיים. אז אנחנו נשתוק לכמה רגעים ואז אתה תתחיל לדבר איתי שוב, אבל לא במילים. אתה תלטף אותי ותנשק אותי ותירק לקיטשיות בפנים. ורק אחרי כמה דקות ארוכות אנחנו נרדם ביחד על אותו ערסל כשאני שעונה על החזה שלך שמדיף ריח טוב כל כך של אחרי מקלחת ואחרי שאתה תזכיר לי שוב כמה שאתה אוהב שאני קוראת לך בשם החיבה הזה שהדבקתי לך, שוקו, ותכנה אותי בתור בננה, ושיהיו לנו ילדים כאלה מקסימים בצבע מוקה.
בסוף הצהריים לקראת הערב,
הרמת אליי טלפון ושאלת אותי איפה אני. אני בבית, איפה אני יכולה להיות? ואמרת לי בואי ניפגש כי אין לי כוח פה לאף אחד ולא מעניין אותי שצריכים אותי בבית ויש גבול לכמה מתחשב ונחמד אני יכול להיות. וכששאלתי אם הכל בסדר איתך אתה אמרת שלא והקול שלך רעד ורק אמרת לי בואי כבר. ואיך שאני יצאתי מהבית ונפגשנו ביער ההוא איפה שאנחנו נוהגים לבלות כשאנחנו רוצים להתרחק מהכול וסתם לשבת לדבר בלי שיפריעו לנו. אמרת שאתה עייף ושהמשפחה שלך משגעת אותך לפעמים והחברים לא תמיד תורמים למצב ואתה לא מבין לפעמים מה אתה עושה לא בסדר. ובפעם הראשונה הרשית לעצמך יותר לדבר מאשר להקשיב, ונתת לעיניים שלך להבריק קצת והגיע בפעם הראשונה תורי לנגב לך את הדמעות עם הידיים הקטנות שלי שאחזת בהן חזק ואמרת אני מצטער שאני ככה אבל אני לא מושלם, וצחקתי ואמרתי הא, לא? ואתה חיבקת לי את הכתף וישבנו שם במשך כמה שעות גם אחרי שממזמן כבר החשיך והבטחת שבפעם הבאה שנבוא לפה אתה תביא את הגיטרה שלך ותנגן לי איזה שיר שאני אבחר, כולל של ברונו הזה שלך שאת כל כך אוהבת. והשענתי את הראש על הכתף שלו ושיחתי לו עם האצבעות והוא אמר לא ידעתי שיש לך כל כך הרבה סבלנות ונעלבתי. אם אתה לא איתי בגלל הסבלנות שלי בגלל מה אתה איתי? לא בגלל משהו אחד, ולא שניים ולא שלושה. אלא בגלל מי שאת, כל כולך. ועצמתי את העיניים ותהיתי ביני לבין עצמי מי היה האחרון שבכלל ענה לי תשובה כזו. ואת? למה את איתי? אתה באמת שואל? כן, אני באמת שואל. אז נשכתי את השפתיים והרגשתי את הלב שלי דופק מהר, בום אחר בום, והנחתי את היד שלך על החזה שלי, ואם זה לא מספיק בשבילך, אני לא יודעת מה כן, כי אתה הדבר הכי טוב שהיה ויהיה לי בחיים. והעברת אצבע על המצח והאף שלי ואמרת שהלוואי ויום אחד תוכל להחזיר לי על מה שאני גורמת לך להרגיש. ואני שתקתי ואחרי דקות ארוכות אמרתי לך שלא מתאים לך לדבר ככה, ואמרת אין מה לעשות, לפעמים זה חזק ממני ויש לי חשק לנהל איתך שיחה שלמה רק על כמה אני אוהב אותך, אבל זה חולני ואני לא רוצה שתחשבי שאני כמו כולם. מה זה כמו כולם? כמו כל הבנים האלה שאומרים לחברות שלהם כמה שהן יפות, וכמה התגעגעתי, אני לא נושם בלעדייך. למרות שהכול נכון זה מיותר. ואני הנהנתי ואתה אמרת לי בואי רגע שבי מולי. וישבתי מולך והבטת לי בעיניים והשבעת אותי שלא אעזוב אותך אף פעם רק כי אתה לא מפזר לי יותר מילות אהבה, והתקרבתי אליך עוד יותר ואמרתי לך תפסיק לדבר שטויות, מה שאתה אומר ועושה זה מספיק בשבילי ונשענו ביחד על העץ והתנשקנו דקות ארוכות ואחר כך אתה לא הפסקת להודות לי שהשכחתי ממך את כל הבעיות ואתה כמו חדש ויאאלה בואי נקום מפה כי היער הזה מפחיד אותי בשעות יותר מידי מאוחרות.
לפעמים.
לפעמים אני חושבת איך היו נראים החיים שלי בלעדיך ואני מגיעה למסקנה שהם היו נמצאים במצב הכי עלוב שיכולים חיים להיות. לא, לא היה לי כל כך רע לפני שהכרתי אותך, אבל גם לא היה טוב כי תמיד הייתי עסוקה בלחשוב איפה אתה ולמה לעזאזל אתה מתעכב כל כך ואם באמת אכפת לך כל כך ממני כמו שתמיד נהגתי לדמיין... ועכשיו, שאתה פה, נתת לי משהו טוב יותר להתעסק בו וזה המחשבות עלייך וההודאה האין סופית על זה שזכיתי להכיר מישהו מיוחד ונדיר כמוך. אתה יודע, לפעמים אני באמת לא מבינה מה נפל בחלקי ואיך התמזל כך מזלי. אבל זה לא באמת משנה כי אני יודעת שאתה חושב את אותו הדבר עליי וזה הדבר שחיילתי אליו יותר מידי זמן עד כי היה נדמה לי שעוד חודש אחד וכבר אתפוצץ ולא יישאר ממני שום דבר לא לך ולא לאף אחד אחר בעולם. כן, אני יודעת שאתה אוהב לשמוע את המילים האלו ממני אבל באיזה שהו מקום אתה מסתייג מהן ואני מבינה אותך כי את מי זה בכלל מעניין לשמוע על כמה טוב אתה עושה לי ושאני הייתי אבודה בלעדייך. מצטערת, לפעמים אני פשוט לא מסוגלת לשתוק, ומי כמוך יודע. לפעמים, בתוך ים השיחות הרציניות שלנו וגם בין אלו בהן אתה ואני צוחקים ללא הרף אני רוצה לעצור הכל לרגע אחד ולהסתכל לך עמוק בעיניים ולהרגיש שהבטן שלי מתהפכת והגוף שלי נחלש והידיים... הידיים רועדות ולפעמים אני מקבלת סחרחורת, ופשוט להגיד לך כמה שאני אוהבת אותך. אוהבת אותך. אני מרגישה שאני לא אומרת לך את זה מספיק פעמים כדי שבאמת תבין ותפנים איזה אור גדול אתה הכנסת לחיים שלי, איזו שמחה ואיזו הרגשה טובה שיש מישהו בעולם שמסוגל לאהוב אותי ככה, שרוצה ויכול לכבד אותי כמו שאתה עושה, שיכול לנחם ולבכות איתי ביחד, שיכול להחזיק חזק ולשחרר כשצריך, שמקשיב גם כשאין לו תמיד מה להגיד, צוחק בלי סיבה אבל רציני ומחושב כשמדובר באחריות גדולה שנופלת על הכתפיים שלך. לפעמים אני בהלם מעצמי שיש בי בכלל את הכוחות האלו להעניק למישהו אהבה כזו גדולה כמו שלא הענקתי לאף אחד אחר בחיים שלי ואני גם לא אעניק אותה לאף אחד כי אני יודעת שאתה ואני זה משהו לנצח, וכמה שזה נשמע לפעמים מטופש ועדיף לשתוק, כמו שאתה אומר תמיד, אני פשוט מרגישה בתוכי מין איזה הר געש בכל פעם שאני חושבת עלייך או כותבת עלייך או מדמיינת את החיוך שלך או שומעת הקול שלך ובכלל, כשאתה עומד לידי יש לי מין פיק ברכיים כזה שלפעמים עושה אותי לנכה למולך, עד שאתה מחבק חזק ומרגיע לי את הדופק ומסדיר לי את הנשימה ואנחנו יושבים שעות כאילו כלום לא קרה ואתה נע בין תפקיד האהוב לחבר הטוב וזה מה שאני אוהבת בך ובקשר שלנו, שהוא הכי אמיתי והכי כן שיכול להיות ובאמת הלוואי שזה ימשך ככה לעולמי עד וחבל באמת שלא נולדנו ביחד כמו שאנחנו הולכים למות ביחד.
כתבתי את זה לפני כמה חודשים. הכותברות מקשרות לפוסטים המקוריים.
זו בערך הפנטזיה הכי גדולה שלי כרגע; לפגוש את המישהו הזה שאני מדמיינת איך הוא נראה ואיך הוא מחייך ואיך הוא צוחק ומה הוא אוהב ומה הוא שונא ומי המשפחה שלו והחברים שלו והכל הכל הכללללל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
