סליחה. אבל לא כולכם מבינים.

לקח לי הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה. חשבתי עליו הרבה זמן. מאז חטיפתם של שלושת הנערים.
אני אגיד בבוטות- הייתי מאד אדישה למצב הנערים, כמו שהייתי למצבו של גלעד שליט בזמנו, לא בגלל שלא אכפת לי מהם, לא בגלל שלא עצוב לי, אלא בגלל שאני יודעת טוב מאד מהן ההשלכות של המעשים האלו.

זה לא אומר שאני לא שונאת את החוטפים של גלעד שליט, את החוטפים ורוצחים של הנערים, את האנשים שיורים עלינו רקטות בכל יום. אני שונאת אותם על השקפת עולמם העקומה. על כך שילדים כאן לא יכולים לחיות בשקט . על כך שנערים צריכים להתבגר בעל כורחם וללכת לעשות דברים שקשים מנשוא.

בזמן האחרון כמו ששמתם לב היו הרבה סטטוסים בפייסבוק על נקמה, על ''להחזיר להם'', אסור לשתוק והתווכחויות רבות על כך. והנה דעתי על אותם סטטוסים קלי דעת. הסטטוסים האלו שיכול להיות שהושקעה בהם מחשבה ויכול להיות שלא, יכול להיות שנכתבו ממצוקה אמיתית. כל כותבי הסטטוסים האלו צריכים להבין מה הם מבקשים- מלחמה.

הרגשתם פעם מלחמה? את האימה הטהורה הזו? את נעילת הדלתות המתמדת, משטרה שמסתובבת באופן סדיר כדי לחפש טרוריסטים, את המאגרי אוכל בממ''ד, את הכאב של אח שהולך למלחמה, את השכול?

מלחמה היא קשה, ואנחנו פה בישראל צריכים להתמודד איתה באופן קבוע. במשך כל שנות קיומנו.
אז עכשיו זוהי השאלה שלי, ומה אם זה לא הדרך?

מה אם אפשר אחרת?
אני לא אומרת שאפשר להתקיים בלי צבא, בכלל לא. אני לא אומרת שאי אפשר בלי מבצעים, שאי אפשר בלי הרגעת רוחות אבל מה אם המעגל דמים הבלתי פוסק הזה יכול להסתיים באיזושהי צורה? מה אם נשנה את צורת המחשבה שלנו לשלום ולא למלחמה?

המעגל הזה לא יפסיק. אנחנו מדינה שלא תפסיק להילחם. אל תחייו באשליות של שלום.
כמובן שצריך את הצד השני לשלום אבל איך אנחנו בתור יהודים עושים את הצעד לשלום?
למה אנחנו העם שבוכה על ששת המיליון שנרצחו, הושפלו, עונו בגלל היותם עם ולא בגלל שום סיבה אחרת, למה אנחנו העם הזה גם מכאיב לעם שלם, ייוצר תרבות שנאה כלפיהם, גזען כלפיהם. למה אנחנו העם שצריך הכי להבין למה לא צריך לשנוא עם אחר שונא אותם כל כך?

אנחנו צריכים לפעול למען השלום. לא למען מלחמה. לפעמים מלחמה נחוצה אך כבר לא.
לאף אחד לא מגיע לחיות במציאות כזו של אימה. הגיע הזמן שנפעל לשלום.