מגירת שולחן הכתיבה

לא אומן שסוף-סוף זה קורה, ואני מעלה לרשת משהו לא לצורך העבודה ולא מייל לעצמי בשביל גיבוי (שאחר כך גם לך תמצא אותו). נראה כי הגיע הזמן לעשות סדר ב"עיזבון האמנותי" שלי, לפחות בחלק המילולי שבו. כמו רבים אחרים, אני כותבת פה ושם משהו למגירה, יותר נכון לתיקיות הנידחות במחשב, המתגלגלות לאיזה דיסק און-קי, ולבסוף, אחרי כמה שנים אף אחד כבר לא זוכר האם הדיסק המיושן הזה עוד עובד ולמה לא זרקנו אותו עדיין...  

למה לכתוב בכלל? כי לפעמים זה בואר ושורף בקצה הלשון, וממש קופץ החוצה ורוצה להיאמר, מייחל להישמע, ולפעמים פשוט חוזר וחוזר בלופים תוך כדי התגבשות צורתו, משתכלל ומתחדד מפעם לפעם, ואיננו מרפה. וכדי שיעוף כבר, רחוק ככל שניתן, כדי לפנות מקום בראש למשהו אחר ולא להיתקע...

ולמה למגירה? כי אני למודת ניסיון מר של חוסר זהירות, כאשר חיציי החוויות שנחלקו בשיכרון חושים מטלטלים ופוגעים באנשים יקרים. יוצא שאנו פוגעים רק באלו שאנו אוהבים ובאלו שאוהבים אותנו, הרחוקים מוגנים, כי להם לא אכפת... ואך שורדים אחר כך את העובדה כי פגענו באהובינו? בקושי...

אז לכל מבקרי מגירת הכתיבה שלי – ראו הוזהרתם: היפגעות בעקבות הסקרנות –  כמו שחייה בחוף ללא מציל – באחריותכם בלבד.

אגב, גם כן קטע: בחירת כינוי והשם לבלוג– זה תפוס וזה תפוס. אולי הייתי צריכה לקרוא לו: בעקבות ה"double N"-  או ה-"נ" האבודה. למה מה??? פעם קראו לי ANNA, (זה נשמע למעשה [an-na], מין צליל ארוך שכזה)  ואהבתי אותו. ואז ביום קיצי לוהט של 1992 הגעתי לארץ המובטחת והפכתי להיות אנה, כלומר ANA, הרי מי חושב על זה שה-"נ"  אמורה להיות מודגשת, ומי יודע למשוך אותה בכלל. ולמה להתלונן, הרי האופציה השנייה – לעברת לחנה – שם ממש מעולה לסבתא –  נראתה לי עוד יותר גרועה. וככה אני ממשיכה את חיי עם הגרסה המסורסת לשמי, וכאילו בסדר, רק שה-N החסרה הזאת מציקה לי מידי פעם, ככמיהה בלתי ברורה היא צפה מזרם של הלא מודע ורוצה ממני משהו, משהו שהיה אמור להיות ולא נמצא משום מה...

אז איך כותבים? ביחיד או ברבים? תודו שיש בתחושת קהל המדומה הזאת משהו סכיזופרני... למה שמישהו יטרח להיכנס לפה בכלל... טוב, אמרתי – סדר בעיזבון, אז יהי הבלוג וברוכים הבאים.