מגירת שולחן הכתיבה

***

הלכת, מבלי להסתובב לאחור,

מבלי להתייחס, מבלי לעצור לרגע

לשיחה אחת קנה פנים אל פנים.

ולקחת אתך את כל הספקות,

החששות והחשדות, פרשנויות שליליות...

ואת כל האהבה ורגעי האושר

זרקת לתוך השלולית, בבוז ובעצבנות,

והשארת להירקב בגשם.

ואני מרימה אותם בזהירות

ושמה על כף ידי.

נושפת בעדינות

ומנסה ליבש לפרפרים את הכנפיים –

אולי בכל זאת יצליחו לעוף,

ולא לחיות מבחוץ

ומבפנים למות,

למען הסדר הטוב.

ונשארתי לעמוד ברחוב

חשופה וכואבת,

והמים זורמים עלי,

מנסים לכסות את גופי ולשטוף את פצעי,

ועקבותיך על השביל התמלאו מים.

ונפשי עומדת בפתח פעור,

נאבקת בדחף להתגלגל לעבר הנקודה

בה נעלמים עקבותיך באופק.

רגעים... תמונות חולפות...

נעלם הדופק.

ונתתי לך ללכת, כמו שרצית,

וירדה נשמתי לְשְאול,

למעמקי התהום. 

 26.04.2006