מגירת שולחן הכתיבה

           ***                                     

קרני האור האחרונים נמוגו                                      

וליל שרב לוהט של סוף הקיץ

נוחת לאט.

מצפור הצרצרים קורע את הדומיה של אובך

העומד באין תזוזה, רדום,

ללא משב הרוח.

האדמה, סדוקה ומיובשת,

מנוצלת,

כואבת את פצעיה הקרועים,

דוממת,

גונחת באלם. 

בלתי נסבלת כל נגיעה,

כל נבירה,

כל חפירה.

ירח בשיאו

מדליף ברוגע וזלזול 

את אורו המנוקר.

וטל, בעדינות ונועם 

יורד על קרום האדמה המגורה -

מחייה ומרכך,כה מיוחל.

כזאת אהבתך,

 עוטפת ורכה.

וחרש-חרש נמסה האפלה

וקול ציפור נשמע...

גואה האור של הזריחה...

29.09.2004