9/2013
כיצד יכול הלב לבלבל בין אהבה לחושך?
אהבה היא אור, היא מזככת ומרפא.
לא יכולים להתקיים יחד אהבה ולכלוך, אהבה וזוהמה, אהבה וחושך.
כי
הזוהמה נמצאת איפה שאין אהבה,
והיכן שאין אור - יש חושך,
וכשבא האור - מגרש את
החושך.
ואולי באמת צריך לצלוח ים של ספרות רוסית כדי לדעת את זה? פושקין, דוסטוייבסקי,
טולסטוי, בולגקוב...
או אולי צריך להכיר קצת את ברית החדשה?
במצבים הכי אומללים של החיים מתוך הלב באה האהבה. ומשנה הכל, מאירה
הכל, מנקה הכל.
והזוהמה היכן שאהבה איננה.
אהבה איננה תועבה, אהבה היא נתינה, היא לב פתוח המוגש ללא שארית, ללא
סייג.
היא זינוק ומעוף, היא פליאה, היא הקרבה, היא אצילות, היא מתנה, היא
חידה.
היא מעיין חיים, היא יצירה, היא אויר לנשימה. היא נאיבית, היא מאמינה,
היא מקווה, היא סולחת, היא מכילה.
למקומות הכי חשוכים, בהם הלב פגוע מאוד, באה האהבה כדי לרפאהו. איננה
מחפשת נוחות, היא באה להיכן שהלב זקוק לה.
לעתים הלב נצרב מפגיעה, עמוק-עמוק, מכשיך ונעתק. ולא יכול להכיל כאב, מתכהה ומתנתק. ומשהו מת בו, משתטח.
ריק, חלל, חורבן, מדבר, דממה.
ובכל זאת מייחל הלב לקום לתחייה. לשם, לתוך הכאב והחושך באה האהבה.
לא תמיד מובנת, לעתים מפתיעה, ללא ידיעתנו בוחרת היא לאן לבוא ולמלא את
חור השחור שפעור בלב ושואב אליו את החיות.
איננו בוחרים בה, אך אם באה - שב הלב להרגיש ומבחין בה.
אז הכיצד יתבלבל הלב בין אהבה לחושך?
הרי שהוא יודע לזהות אהבה...
האם יודע השכל מה לעשות בה?
ולעתים הוא פשוט נכשל, מנסה ליצור תמונה מחלקים חסרים, מעגל פינות ומתהלך
שולל.
ולפרצה הזו בא החושך.
וחושך הוא אין-אור, ואין-אהבה.
הוא מחלחל באטיות צוננת, מזדחל לכל עבר ואוטם בצמריריות חונקת.
ומזדהם הלב בצביעות, נקמנות ולעג. התנשאות, התחסדות וצדקנות, מניפולטיביות, אטימות ורוע לב - הם זוהמה.
היא מתחפשת לצדק וסדר ומחוללת הרס וחורבן.
היא דורכת בכבדות על לבלובי הנשמה.
היא מאפילה על האור ומנסה לבלעו. לגרום להחשיב אותו כזוהמה וחושך.
אז, כמו גיבוריו הנודעים של בולגקוב, מתוודעים אנו לדבר קיומו של אלוהים דרך מפגשינו עם הסטן, המהנדס באמנותיות מעוררת הערצה את סיבוך והרס יחסינו איש עם רעהו.
ושם, בגיהינום הקטן של החור השחור של לבינו משהו מייחל, למרות הכל, לגאולה ולאור.
אם רק ניתן לו קצת סיכוי...
בדיוק לשם, בנס ובחסד, כדי לברואה, מיוחלת, באה האהבה.
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: