אני רוצה להתחיל בהערה. אני יודעת שזה לא דיכאון. אני סתם בכיינית ברמות מטורפות לפעמים. זה בסדר, קורה. לא אכפת לי באמת. אבל זה העצבות הזאת, שאין מילה יותר סטיגמטית לתאר אותה. ובכלל - אני לא תמיד עצובה. יש ימים וזמנים שיש לי מצב רוח ממש טוב (בלי סיבה, אבל שיהיה,העיקר שיש מצב רוח).
אז, זה לא נושא שדיברתי עליו הרבה.. ממש לא. אבל אחת מנקודות המפנה החשובות בחיי היו שהתחלתי להכיר אנשים דרך האינטרנט. למעשה זה התחיל לפני יותר מ3 שנים בטוויטר,ובערך בחופש הגדול (כמה ימים לפני תחילתו אם לדייק) לפני שנתיים וחצי עבר לפייסבוק.
מבינים,הבלוג הזה עוסק בתופעות לוואי. תופעות לוואי למי שאני, ותופעות לוואי לטעויות שעשיתי/שנעשו לי בחיים. הרבה מהטעויות האלה הן תופעות לוואי בעצמן - תופעות לוואי של הטעות הגדולה ההיא שקרתה לפני.. טוב, לפני חיים שלמים בתכלס.
אז כן, הזכרתי את הנושא כמה פעמים. ולא מבחינת פדופילים או בריונות ברשת - אלה מבחנת האנשים האמיתייים שיש שם. שהם אנשים - כמו אנשים "בחוץ", שמכירים מביה"ס, אוניברסיטה, ואפילו מקום עבודה. אבל אף פעם לא באמת דיברתי על ההשפעות של זה.
כל פעם שאני אשתמש במילה פייסבוק מעכשיו, זה לא נכון לכל רחבי הרשת החברתית, אלה למקום ולאנשים שאני בקשר איתם. זאת המשמשמעות האמיתית - מבחנתי.
בפוסט הזה דיברתי על השפעה של חלק נורא קטן וספציפי למקום שאני נמצאת בו - אבל זה ממש לא הנושא שאני אגע בו היום, למרות שבדרך כלשהי, הוא כן קשור. הכל קשור.. זה כמו רשת מסובכת שאני תקועה בה.
מבינים, בפייסבוק יש תחושה של שייכות. של מקום שטוב יותר מהמציאות שקרה אליכם. שכאילו, אם בשכבה שלכם או בבי"ס באופן כללי אתם מרגישים לבד - בפייסבוק יש עוד אנשים שמרגישים כמוכם והם פה, הם באמת פה בשביל לעזור לך - ואתה לא לבד יותר. זאת הרגשה נפלאה, אחרי כל כך הרבה שנים שהיית לבד ובלי חברים - פתאום האוצר הזה של חברים שלא שופטים אותך ולא רבים איתך על שטויות ולא מתנשאים מעלייך - כי הם בעצמם באים ממקום נורא רדוד של החיים.
אז יש את הצד הזה, שבתקופות קשות הייתי ממש אסירת תודה עליו - ואני עדיין אסירת תודה על כך שזה עזר לי מאוד. למעשה - אני חושבת שאת התודות הכי גדולות אני חייבת לאנשים מהתקופה ההיא.
לדעתי פייסבוק, זה אחלה מקום לפרוק בו ברגע שמרגישים מספיק בנוח עם מי שיכול לראות את זה. כי מי שיכול לראות את זה זה אותם אנשים שהזכרתי מקודם; שהם גם באו ממקום רדוד והפייסבוק רומם אותם, כמו אותך.
אבל מה קורה שזה רוממות יתר? שאנשים מתחילים לחוש את עצמם ולהתנשא מעל אחרים?
אני אספר פה מקרה של ילדה בשם ק'. אני חייבת לציין שכשאר אני מדברת איתה בצ'אט פרטי, היא אחת הילדות המדהימות ביותר שהכרתי - ואני חייבת לה הרבה. והסיפור המוצג הוא לא בא כדי להוציא אותה באור רע, זה מקרה אחד מיני רבים והעדפתי לספר על ילדה שבאופן אישי אני מחבבת, ולא על ילדה שמראש אני שונאת, כי זה קצת ילדותי ולא בוגר, ומערב המון רגשות אישיים.
אז ק' שלנו, היא מהילדות שהבינו מהר מאוד את המקום שלהן בפייסבוק. מפה לשם, היא מאשרת את כולם. אני לא אומרת שיש בזה משהו רע - אני ממש לא מתכוונת לדבר על פדופילים - והסטטוסים שלה עם על public. אני אציין שגם את חברותייה מביה"ס יש לה במשתמש הספציפי ההוא שאני מדברת עליו. (הערה - זה דיי נפוץ למצוא אנשים עם 2+ משתמשים אצלנו. נדיר למצוא כאלה שלא. ) עכשיו, עם משתמש של 950 חברים, שחלק מהם זה ידוע שהיא לא סובלת, אבל את הרוב אפילו לא מכירה, איך אפשר לפרוק בסטטוס את הסיפור שלך? שוב, זה סטטוס שכל העולם יכול למצוא, בו היא מתלוננת על האנשים הקרובים ביותר אלייה,שלפחות חלקם בוודאות יכולים לראות את זה. ואז כל התגובות המלוקקות על כמה היא מדהימה שהיא שרדה את כל זה. עכשיו שוב - היא באמת מדהימה. אבל היא מדהימה בגלל מי שהיא, וחוזק זה אחד הדברים שאין לה. היא לא שרדה את כל זה - היא שבורה ! היא פאקינג שבורה ! אבל לא, אתם לא תעזרו לה באמת (מה שהיא באמת צריכה לדעתי), אתם תגידו בולשיטים ותצפו שזה יעזור לה, ומתי שתראו שזה לא - תהפכו את זה לסביבכם. זה נורא.
למשל, לפני כמה ימים שבאופן כללי התחרפנתי מהפייסבוק (כל הסיבות יבואו בהמשך), לא כתבתי על זה סטטוס כי אותם אנשים שחירפנו אותי, מה זה עיניינם שאני כל כך עצבנית ומבואסת ויגכלחכדילךדחי. דיברתי עם מישהי שהיא חברה טובה שלי, והיא לא אמרה לי בולשיטים כמו "את חזקה" , "את מדהימה" , "אני תמיד פה בשבילך את לא לבד" . היא יודעת שאני יודעת בעצמי את הדברים האלה, ושכן מותר להתפרק (להתפרק, לא להשבר) מידי פעם, ואין טעם לעצור את זה. במקום לדבר איתי ולהגיד לי את השקרים האלה היא פשוט שלחה אותי לקרוא. ישבתי וקראתי כמה פרקים מהספר באנגלית, וזה באמת הרגיע אותי הרבה יותר מכל שיחה אחרת.
אז כן, כולם בפייסבוק דיי בכיינים. ואם שמישהו קורא לך מכוערת במקום כלשהו את לא מתחילה לבכות כי את לא רוצה להראות שאת חלשה, מה ההבדל בין זה לבין לפרסם בפייסבוק כמה שאת שונאת את כל האלה שהכרת בפייסבוק? דמיינו את הדף בית כסלון של בית. מקום נחמד וחמים שיש בו את חברים שלך, והם אומרים את המחשבות שלהם. כן, זה ממש נחמד שיש מקום לבטא את עצמך. אבל, מול אותם חברים, אתה תגיד מה מפריע לך בהם? ואני מתכוונת מול כולם. בדרך בוטה. פתאום נשמע קצת מוזר,נכון ? טוב, אז זה ככה.
וגם.. כל כך מתנשאים. אלוהים. מושפעים אחד מהשני, נהיים מה שתמיד אמרת שאף פעם לא תהיה, נהיים מה שתמיד שנאת. כן - יש מעמדות. לגמרי. גם אני חוטאת בקטע הזה. יש את הכאפות שהן דיי מעצבנות אז אנחנו -כולנו - לא מחבבות אותן. אבל מה זאת הצביעות הזאת, לנהוג ככה ולהגיד שיש בריונים בביה"ס שלך, ושבפייסבוק כולם שווים - למרות שאתה יוצר את הפערים האלה, בין השאר?
אז במקום להתלונן על כל זה בפייסבוק - נקטתי בצעד ומחקתי את האפליקציה. השארתי רק את ההודעות, ועכשיו נניח שאני על המחשב בפייסבוק..גאד, הסטטוסים של כולם כה מעצבנים.
אנשים מעצבנים אותי כל כך.. אני אמשיך להתלונן פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
