אז בניגוד לגישה החיובית שניסיתי לפתח.. היום היה לא משהו.
הייתי היום אצל הקוסמטיקאית והיא אישה כזאת שמאוד אוהבת לדבר ולדבר ולדבר ולמרוט שערות מגופות של אנשים.
כדי לעשות את מה שהיה צריך לעשות, הייתי צריכה להוריד חולצה. וזה לא שהיו שם הרבה אנשים, זה רק הקוסמטיקאית ואמא שלי אבל התביישתי כל כך. לא הייתי מסוגלת. בחוסר רצון, הורדתי חולצה. נשארתי עם חזיה כמובן אבל כל הטיפול בהיתי במראה.
בהיתי בשומנים שבולטים מהקו של החזיה, בהיתי במותן הרחב שלי, בבטן הנפוחה ובקו של המכנסיים.
לא הראתי להן שלא היה לי נעים, חייכתי וצחקתי אבל הייתי קפואה מבפנים.
אני לא כזאת שמתבכיינת על כמה שהיא שונאת את הגוף שלה בדרך כלל. כתבתי אולי 3 או 4 פוסטים בנושא.
אבל פשוט הגעתי למסקנה שאני לא לא אוהבת את הגוף שלי, אני נגעלת ממנו.
אז כאן מגיעים האנשים שאומרים "נו מה את בוכה, פשוט תעשי דיאטה" זה הגיוני שהם חושבים ככה, זה מאוד הגיוני.
אבל כאן אני מגיעה ואומרת, אני אוהבת אוכל. אני לא רואה את עצמי מוותרת על שוקולד או עוגה או המבורגר כדי להיות רזה. אני אוהבת אוכל
ואפשר לראות את זה עליי טוב מאוד. כל ארוחה מחדש, אני נכנסת לחדר אוכל ומאבדת את התיאבון שלי. פתאום הבטן לא מקרקרת ולא בא לי לאכול רק מהמחשבה של מה אסור מה מותר.
נמאס לי מהמודעות הזאת. המודעות הזאת הורסת לי כל דבר שאני אוכלת. רק מהמחשבה.
בא לי להכנס למסעדה, להזמין את ההמבורגר הכי גדול שיש להם ופשוט להנות. בלי לחשוב מה אנשים אחרים יחשבו כשהם יראו נערה שמנה יושבת במסעדה ומזמינה המבורגר. מממ.. מצחיק.
אני תמיד מסתכלת על עצמי מבחוץ ורואה בת אדם חלשה, ללא כוח רצון, שלא מוכנה להקריב כלום בשביל משהו שהיא רוצה וכל מה שהיא עושה כל היום זה לשבת מול המחשב ולהתבכיין.
אני שונאת את זה. ואני גם שונאת את מה שאני עושה ברגעים אלו ממש, מתבכיינת.
אני לא מהבנות שעכשיו יתחילו לעשות דיאטות רצחניות ולא יאכלו כלום במשך חודש, כבר אמרתי, אני אוהבת אוכל.
אני רוצה לחזור רגע לקוסמטיקאית. לפני שהלכנו, היא סיפרה על אישה שעשתה ניתוח קיצור קיבה. נשמע הפתרון הקל. נשמע הפתרון המושלם.
בו זמנית, בזמן שמספרים את הסיפור, מספרים אותו בנימה מאוד מזלזלת. כאילו מי שעשתה את הניתוח חלשה, היא לא יכולה להתמודד עם דיאטה אמיתית והנשים שבאמת צריך להעריך הן אלה שעשו דיאטה וסבלו במשך חודשים וכנראה יסבלו במשך כל החיים שלהן כי הן כל הזמן יצטרכו להתמודד עם גירויים, בכל מקום. כל הכבוד להן. באמת, בשיא רצינות, כל הכבוד להן. אני מקנאה בהן אבל גם מרחמת עליהן בו זמנית.
בסוף הסיפור היא זרקה הערה כזאת: "רק סיפרתי, לא קשור לכלום".
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
