11/2014
עוד מעט מתחיל דצמבר.
עם כל חודש שעובר אני משתדלת להזכיר לעצמי שזהו,
רק עד ה18.6,
בגרות אחרונה וזהו,
די,
לא עוד משרד החינוך,
לא עוד סבל אידיוטי של בגרויות,
לא עוד.
סוף סוף
דרכים יצירתיות להעיף קרציה. מישהו מתנחל אצלי בחדר. יושב עם אחת השותפות ורואה סרט. ביקשתי ממנו ללכת פעם אחת, הם באמצע הסרט והיה עדיין יחסית מוקדם, בסדר. ביקשתי ממנו לפני כמה דקות ללכת, לא הולך. ניסיתי לדבר עם השותפה, להסביר לה שאני רוצה קצת שקט, פרטיות, אני לא יודעת מה, אין עם מי לדבר. נמאס לי להיות נחמדה.
איך אני מעיפה את הקרציה הזה מחדר שלי?!
דרכים יצירתיות יתקבלו בברכה.
Turkey dubstep
זה אחד הדברים הכי גאונים.
או כמו שמישהו חכם אמר, "האליטה של יוטיוב"
מומלץ, מאוד מומלץ.
הכרתי הרבה אנשים נחמדים,
נהנתי,
צחקתי,
רצתי בגשם,
נספגתי לגמרי,
יצאתי עם חברה,
אכלתי אוכל טעים,
וסתם היה לי יום נחמד.
אני רגועה באופן קצת מוזר,
מוזר לי בצורה טובה.
סוף סוף הגיע הסופ"ש.
זה כל כך מגוחך.
כמה שזה אידיוטי.
הוא לא אמר את זה בכוונה רעה,
הוא רק אדם נורמלי שרוצה להרוויח כסף,
זה לא כזה נורא כמו שאת חושבת,
תפסיקי
תפסיקי
תפסיקי.
אני לא רוצה להפסיק, אני רוצה לבכות כמו ילדה קטנה ומפגרת.
היה דווקא יום בסדר. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה כאן, זה לא באמת קריטי או משנה משהו.
הכל השתנה לי מידי. אני לא בטוחה אם זה טוב או לא, אני קצת מתגעגעת לחלק מהדברים.
יש כל כך הרבה דברים לעשות וכל כך מעט חשק. אין חשק לכלום. אוף איתי.
הכל זמני וזה נורא.
נורא לי לחשוב שבסוף השנה הזאת הרבה קשרים יתנתקו,
אני מאוד דואגת לקשר שלי ושל קתרין.
אני אהיה רחוקה מידי ממנה, זה לא יהיה פשוט.
כמה שאני אוהבת את המשוגעת הזאת, גאד.
אני במצברוח פינק פלוידי שכזה.
עיניים עצובות
יכולות להרוג אותי.
"נטע, אני מרגישה שהתבגרת"
בוקר טוב אמאל'ה, את קצת מאחרת בכמה שנים, לא?
נוטלה אולי משמין אבל טעים כמו המוות.
(יום+מיטה)
הוא יום נפלא.
הבעיה היא שהוא נהרס ברגע שהקירות לא אטומים.
ברגע שאפשר לשמוע את הצעקות.
ברגע שהמציאות נוראית מחוץ למיטה.
בשניה שאפשר לשמוע את אמא אומרת
"אם לא טוב לך, אם אתה מרגיש שמתעללים בך, אתה מוזמן לעזוב"
אני פשוט לא מבינה איך אפשר לומר דבר כזה.
אני בחיים לא הייתי אומרת דבר כזה.
אם היא הייתה אומרת לי את זה, זה היה כואב כל כך.
אני לא רוצה לחשוב על מה הוא מרגיש עכשיו.
עיוורים "זה יעבור לך"
בטח, מחר.
תוך שניה.
הכל בראש
הכל עניין של בחירה
יכולת לבחור אם להפגע או לא
יכולת לבחור אם להקשר או לא
ואת בחרת כן.
את תמיד בוחרת כן.
המחשבות מלאות בזכרונות וגעגועים
לדברים לא קיימים
מסוג הדברים שאפשר לדעת שהם יגמרו מתישהו
אבל כשזה נגמר זה כואב, זה תמיד כואב.
ואז אני מפצירה בעצמי,
נו באמת, מפגרת,
למה את תמיד עושה את זה?
התשובה פשוטה מידי
אני לבד.
חרדת הנטישה שלי מתגברת עם כל יום שעובר. זה סיוט.
ערב שישי בבית תמיד מחזיר אותי לרצפה
גם אם לרגע העזתי לעלות קצת למעלה.
אני מפחדת למצוא את עצמי חיה את החיים כמותם.
ממלא אותי בתקווה.
מישהו היום חשב שאני עובדת באוזן השלישית.
זה היה כל כך מדהים.
סוף סוף היה לי יום טוב.
קניתי מלא דיסקים.
היום הייתה האזכרה של סבתא שלי. קצת קשה לי להאמין שעברה שנה. לא היה לי קשה מאוד, כל התפילות והטקסים הדתיים מאוד מורידים את הרגש אצלי.
מי שקרא פה קצת יודע שאני לא מעריצה גדולה של אבא שלי, אני לא סובלת אותו. באזכרה עצמה, בבית העלמין, ביקשו ממנו פתאום להקריא קטע כלשהו. הוא התחיל להקריא ופתאום הקול שלו נשבר. הרג אותי לשמוע אותו. הרגשתי משהו נשבר, נזכרתי מי הוא, נזכרתי שהוא בן אדם, שזאת אמא שלו, סבתא שלי. כל הזמן הזה הוא היה כל כך אדיש, כל כך אטום, השתי דקות האלו הזכירו לי את האנושיות שבו.
אני קצת מצטערת שלא הייתי נחמדה אליו.
משהו כואב לי, משהו מרגיש לי לא נכון.
אני צריכה לבכות.
לדף הבא כינוי:
בת: 28
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
